My journey to heaven
So take me as You find me, All my fears and failures, Fill my life again. |
| 1/2014
לא רוצה להיות חלק מהעולם המעוות הזה
בזמן האחרון, ככל שאני צוברת יותר פז"ם בצה"ל, אני גם צוברת יותר מרמור, יאוש, תסכול ועצבים. אני מוצאת את עצמי שונאת, מרכלת, מתעצבנת, כועסת, לא סובלת בנות מסוימות. לפעמים אני פשוט לא יכולה לשתוק כשהן אומרות את השטויות שיוצא להן מהפה. אני עוקצת ומכאיבה. אני מרכלת עליהן עם החברות שלי. מצד אחד, אף פעם לא באמת הייתי אדם כזה. מצד שני, זה לא נכון. זה ידוע שמצבי לחץ וכאלה הם אלה שמוציאים ממך את מה שאתה באמת. ובתוך תוכי, אני אדם מגעיל ומזעזע. חוטאת ראויה למוות. נכון, ישוע נענש במקומי והוא זה שמת בסופו של דבר, אבל הוא גם שחרר אותי מהשעבוד לחטא הזה. אני אינני חייבת לחטוא. אני לא חייבת לשנוא, לרכל, להרוס עם המילים שלי. כרגע זה די מאבק שאני נכשלת בו. אני רוצה לנצח, אבל לא דווקא כשהכל טוב ויפה, כי זו לא חכמה, אלא דווקא באמצע המשבר הזה.
עוד משהו שנורא שמתי לב אליו, וטוב, זה די הגיוני, זה ההבדל התהומי בין הסביבה המשיחית שגדלתי בה לסביבה שאני נמצאת בה עכשיו. התרבות הזו, עם הסרטים, והמוזיקה, והאורח חיים וההתנהגות, כ"כ סוגדת לשטן. אם זה ע"י האדרת הניאוף, שימוש בסמים, התכחשות לאלוהים, סגידה לאלילות, גאווה. וזה הכל נמצא סביבי, ומשפיע. גם החברות שלי בבסיס הן סה"כ ילדות טובות שאני נורא אוהבת, אבל הן עדיין לא נושעו. גם איתן זה אותו הדבר, רק במעטפת קצת שונה.
החמ"ל מלא בדברים שהם לא בסדר. יש המון חוסר צדק, גאווה, דאגה רק לעצמך, מריבות ודרמות. איך משנים את הסביבה הקרובה ומשפיעים עליה ותוך כדי נותנים כבוד לאלוהים? כי בתכלס זה לא הכי עוזר שעושים צדק אבל מרכלים על ההיא תוך כדי.
באמת שאני כבר עייפה. אין לי כוחות נפשיים לעוד 9 חודשי שירות. ואם אני ככה בשלב הזה, מה יהיה עוד כמה חודשים?
-הקטע נשלח דרך הטלפון הסלולרי-
| |
|
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
