אז לפני שבועיים היה לי את הסופש המזעזע הזה ובין היתר ביום שישי בצהריים אמא התקשרה וסיפרה לי שסבא גוסס. היא ביקשה שאתפלל וגם אבקש לשאול אם אוכל לצאת מהבסיס במקרה ש... טוב, אז התפילות עזרו והוא יצא מטיפול נמרץ, נותק מהמכונות. והכל היה טוב ויפה והכל עד ש.. אתמול גם אמא וגם אבא ניסו להשיג אותי כמה פעמים, לא התרגשתי כי הם בד''כ חופרים בשיחות על כל דבר, וגם די שחכתי כשירדצי מהמשמרת. ב13:47 אמא התקשרה והודיעה לי שסבא נפטר. היא סיפרה לי שהיא ואבא מתכננים לטוס למחרת (כלומר היום) לרוסיה, לסדר את כל הקטע של הלוויה, להיות עם המשפחה. אני צריכה להיות בבית כדי להיות עם אחותי הקטנה ולשמור על הבית.
ירדתי לחמ''ל ואף אחת מהמפקדות לא התייחסה עד שלא ראו את הדמעות בעיניים. ''סבבה. תצאי עכשיו הביתה''. עליתי על א' וארזתי את המזוודה במהירות ושניה לפני שירדתי לתדריך יציאה קיבלתי טלפון מהמפקדת: ''אין מי שתתפוס. את לא יכולה לצאת היום''. אני לא רוצה לתאר אפילו את סערת הרגשות שהייתה בשעות שלאחר מכן. כעס על הבנות בעמדה, על המפקדות, יגון וכאב על האבדה, בדידות, ריחוק מהמשפחה, רצון לחיבוק מאמא. סידור משמרות חדשות. טלפונים לאמא ואבא - אבא שבור, וכואב לשמוע אותו ככה.
אז יצאתי היום מהחמ''ל ברבע לשש לתפוס טרמפים לאוטובוס. אף אחד לא עצר. ירדתי לחמ''ל בדמעות. בסוף סידרו לי טרמפ צבאי כזה. חיכיתי בתחנה חצי שעה עד שהאוטובוס הגיע. בסופו של דבר נסעתי לנתב''ג ופגשתי שם את ההורים לפני שעלו לטיסה. התחבקנו, התפללנו ביחד, חיזקנו אחד את השני.
וחזרתי הביתה להיות עם אחותי הקטנה. כל כך לא כיף להיות בבית ריק. יש הרגשה שכל שניה הם יחזרו מהעבודה עם חיבוקים וחיוכים. אבל לא. ואני המבוגרת האחראית. ואחותי הקטנה הלכה לישון וכל כך לבד לי עכשיו. ואין לי כוח.
זה לא נתפס שאני לא אראה אותו שוב. עד גיל 6 חיינו איתם. בפעם האחרונה שראיתי אותו היה לפני שנתיים, כשהם באו לבקר בארץ לכבוד יום ההולדת שלי. ואני לא אראה אותו לעולם, וזה כי לא בישרנו מספיק. לא השתדלנו מספיק. ואלוהים - בבקשה עזור לנו.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
