My journey to heaven
So take me as You find me, All my fears and failures, Fill my life again. |
| 4/2014
לקיחת סיכונים
בזמן האחרון אני נתקפת בהתקפי יאוש. מכירים את זה שלפעמים מה שמחזיק אתכם זו הציפיה למה שיהיה אח"כ? טוב, אז אני מרגישה שאין לי באמת למה לצפות. אני יודעת שהחיים שלי יראו אותו דבר - אותם קשיים, אותן סיטואציות, אותן בעיות. מה שישתנה זה הרקע - אם פעם זה היה הרקע של ביה"ס, והיום זה הרקע של הבסיס, עוד שנה זה יהיה הרקע של אורנים. אבל הקושי ישאר אותו קושי מהסיבה הפשוטה שזה מתחיל בפנים - הבעיה היא לא בסביבה ובמצבים שהיא מכניסה אותי אליהם, אלא שהבעיה היא בי, ובאותן התגובות הקבועות לאותם המצבים הקבועים. הכל נשאר אותו הדבר. אז כן, ההגיגון החמוד הזה מכניס אותי לסוג של דכאון קיומי. למה בכלל להמשיך עם הכל תמיד ישאר אותו הדבר? אם אין למה לצפות? וזה מפגר כי אני יודעת שיש לי משמעות לחיים, תקווה, וסיבה להמשיך אבל כרגע הכל נראה רחוק ולא קשור אליי.
עוד משהו שמייאש אותי בזמן האחרון זה הקטע עם הבדידות (ושוב, זו אותה הבעיה שהפילה אותי כל החיים, פשוט על גבי טפט שונה). החברות הכי טובות שלי כרגע הן ר' מהבית ומ', א', ד', וא' מהבסיס. אני באמת אוהבת אותן מאוד, אבל יש שתי בעיות. הראשונה היא, שהן לא מאמינות. את התשוקה הכי גדולה שלי הן לא יבינו, וזה לא משהו שאני יכולה לחלוק איתן, כן, הן יודעות שאני מאמינה, אבל הן לא מבינות איך זה מניע את כל חיי. אבל זו בעיה פחות גדולה. משהו שיותר בעייתי הוא שאני מפחדת להפגע. לפני חודש היה לי ולא' וד' חוסר הבנה ממש מצערת. הן לא הבינו אותי, אני לא הבנתי אותן. הן נפגעו ממני, וגם אני נפגעתי. המשכנו הלאה וזה כבר לא מה שהיה אז, אבל בעקבות פגיעה אחרת שחוויתי לא מזמן אני לא חושבת שאני אשרוד עוד אכזבה מהחברות. אני מבינה שככל שאתה משקיע יותר במערכת היחסים ככה גם גובר הסיכון שתפגע. אם אני לא אשקיע אנחנו לא נתקדם לשום מקום, והחיים הם בשביל לקיחת הסיכונים האלו, אבל.. אני פשוט מפחדת.
| |
|
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
