אז ביום המיוחד הזה אני יושבת ומקשיבה לשירי זיכרון מסוגים שונים ומז'אנרים שונים. תוך כדי גולשת בפייסבוק, ונתקלת בלינק שפירסם אחד הבלוגרים האהובים עליי, לינק לכתבה שהוא כתב בעצמו. בזמן שאני קוראת את זה השיר שמתנגן ברקע הוא ''הבלדה לחובש'' (נשבעת שזה בא ברנדומליות מוחלטת!). בזמן שאני קוראת את זה עולות לי דמעות בעיניים. ומתחילות לרוץ המחשבות.
זה אירוני שמצד אחד החיילים שלנו, המפקדים, הקצינים, הסגל והחובשים הקריבו את עצמם באופן ישיר כדי להציל את החברים שלהם, את הפקודים שלהם, אנשים זרים לגמרי, בכדי להגן על המדינה שלנו. ומצד שני יש כל כך הרבה חיילים שכבר לא מחזיקים מעמד. שצה''ל שלנו הוא כבר לא כ''כ גדול וחזק, האשליה של ''האמיצים עם הבלורית והתום'' מתנפצת. אנחנו כבר לא כאלה אמיצים. החיילים שלנו (ובתוכם אני) כבר לא כל כך רוצים להילחם ולמות. המפקדים והקצינים שלנו רובם כבר לא היו קופצים על רימון בשביל להציל את המחלקה. החובשים שלנו לא היו מקריבים את עצמם בכדי להציל את הפצוע.
ואולי זה לא בגלל שהם לא רוצים, אלא בגלל שהמערכת הצבאית קורעת את הנשמה שלהם לגזרים? המערכת כובלת את ידיהם מול נערים פלסטיניים עם דוקרנים ביד - הם ידעו שאם יתגוננו יזרקו אותם לכלא. בכל יום הם מתמודדים על בקת''בים, אבנים, נשקים, סכינים ועוד סכנות כאלה ואחרות. ואסור להתגונן. נמאס כבר לשמוע על מקרים שבהם עוד חייל נהרג סתם ככה - כי נרדם באוטובוס, כי בטח במישהו מהעבודה שלו, כי נמאס לו.
ובכללי - דיכאון הולך חזק בצבא בימינו. ואני באמת לא מתפלאת למה. צה''ל לא דואג לנו. דברים בסיסיים כמו אוכל, רפואה, יחס. וכל כך חבל לי שזה ככה.
שלא תטעו, אני בטוחה שעדיין יש גיבורים בצבא שלנו, ואני אישית מכירה לפחות קצין אחד שאני יכולה לקרוא לו גיבור - אבל בכללי? האשליה של הגבורה פשוט דועכת.
נכון, זה כל כך חשוב לכבד את המתים שבזכותם יש לנו מדינה, אבל אני מתחננת, תשמרו על החיים.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
