גיליתי את השיר הדי עגום הזה לפני כמה ימים. אתם לא מבינים אפילו כמה שהוא מרטיט לי את העצבים הגם-ככה-רעועים-בזמן-האחרון שלי.
חזרתי לבסיס אחרי רגילה די עגומה בבית. הייתי כל השבוע די לבד. נכון שמדי פעם נפגשתי עם ת' ור' אבל ההרגשה הכללית הייתה עגומה ביותר.
ובבסיס ההרגשה העגומה רק גברה. באמת שכבר נמאס לי לבכות. ניסיתי לכתוב להן וחלק אמרו שכן, נדבר, נפתור את זה. אבל מישהי אחרת שהייתה כל כך חשובה לי פעם בחרה להתעלם. אני כבר לא יודעת מה לעשות עם זה. אני כותבת סטטוסים מטומטמים כי אין לי עם מי לדבר. אני מחפשת מוזיקה, ציטוטים ותמונות בנושא באינטרנט כי אין לי עם מי לדבר. אני חופרת בזמן האחרון בפוסטים עצובים כי אין לי עם מי לדבר. ובנוסף לכל הצטננתי בטירוף השבוע בבסיס. וזהו. היום חזרתי הביתה וזה נחמד שהמשפחה שלי בבית ודואגת לי. אבל אני יודעת שלא אוכל לספר להם מה באמת עובר עליי. ועכשיו כולם ישנים ואני יושבת לי במחשב. וכהרגלי נכנסתי לפורטל סטודנט של אורנים וכל הקטע הזה כל כך מפחיד אותי. השמות של השיעורים שאני אלמד נשמעים כל כך בומבסטיים וזה כבר מעלה פחד. וזה בלי לקחת בחשבון את העובדה שאני הולכת לעבוד תוך כדי (וכנראה משמרות לילה), ושיש לי כל כך הרבה דברים לסדר לפני ובזמן הלימודים. ואני לא יודעת איך אני אסתדר עם המצב ימשיך כמו שהוא ממשיך עכשיו. כל כך לא בא לי על זה... אבל גם לא בא לי על שום דבר אחר. אני פשוט רוצה לשכב מתחת לשמיכה ולקרוא ג'יין אייר (התאהבות חדשה בדמות דמיונית: מר רוצ'סטר. L: ) ולא לקום. זהו. סיימתי לפרוק בינתיים. אין שום דבר חדש. :(
הממ, האמת שאני בהתלבטות אם למחוק את ה''דברים שאני חייבת לעשות לפני שאני אמות''. כאילו, אני לא כל כך מאמינה שאני אעשה אותם אי פעם. ואני לא יודעת אם החוסר אמונה הזה נובע מבגרות מסוימת או מסתם יאוש - או שילוב ביניהם.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
