מכתב שכתבתי לעצמי ב20.4.15
לכבוד עצמי העתידי,
'קראתי עכשיו את המכתב שכתבתי לפני שנה מהיום (כשאת קוראת את המילים האלו זה כבר שנתיים..). האינסטינקט הראשוני הוא לענות לכותבת המכתב. אבל כותבת המכתב כבר איננה. היא הייתה לפני שנה, אבל היום כבר לא.
היא השתנתה. עדיין נשארה היא, ויש דברים בחייה שגם הם נשארו אותו הדבר, אבל זו כבר לא היא.
הגעתי למסקנה שכל אחת מהפעמים שאני כתבתי את המכתבים האלו, משהו עבר עליי. הייתי קצת עצובה, קצת מבולבלת. אולי בגלל התקופה? אפריל? בגלל שאביב מסמל מעבר, התחדשות, ואלה דברים שיכולים להיות קצת מבלבלים. אולי סתם כי זה האופי שלי - להיות מדופרסת? או כי בכל פעם יש סיבה מספיק טובה?
אז כן, חלק מהדברים השתנו, לא בהכרח לרעה. פשוט הבנתי כמה דברים.
וכמה דברים אחרים נשארו אותו הדבר.
בחודשים האחרונים אלוהים שחרר אותי מהכעס על אליה. הוא עשה את זה דרך מסר בכנס צעירים. הוא הראה לי שיש סיבה לכך שהיא שכחה אותי. נכון להיום אני לא יודעת בדיוק למה, אבל אני כבר לא כועסת עליה בגלל זה.
מה שכן, גם אני הנמכתי ציפיות. אני כבר לא מצפה ממנה או מסופיה שנשמור טוב על קשר. אין לי כוח להשקיע בזה כל כך הרבה ושוב להתאכזב. אני עייפה מזה. אני עצובה. וכבר אין לי כוח to care so much.
אני חושבת על שנה הבאה.
אני כרגע במצב שאין לי כסף. אני לא יודעת מה אני עושה עם חיי, והכל נראה מייאש וחסר משמעות.
אני גם קצת כועסת/מרוחקת/יחסינו לאן עם אלוהים.
אני כועסת עליו בגלל הקטע של הקהילה. הוא הראה לי משהו מסוים וזהו. כאן זה נגמר.
אני יודעת שהכל זה אשמתי. ואני זקוקה לעזרה שלו.
לפני שבועיים, בפסח, הייתי זקוקה מאוד לעזרה שלו בשביל לא לפגוע בעצמי. מאוד רציתי לבטא את הכאב הפנימי בצורה פיזית. והתפילה שלי הייתה "אלוהים, אל תתן לי לפגוע בעצמי." והוא לא נתן.
אני רק רוצה להזכיר לך משהו שאולי שכחת: לפני שהתחלת ללמוד 2 אפשרויות גדולות שהיו לך, שרצית זה: 1. בי"ס דמוקרטי/חפ"ן ובסגנון 2. רכיבה טיפולית. את לא חייבת להיות מורה. יש עוד אפשרויות.
אני שולחת לך המון אהבה. את חשובה ויקרה מחתולים רבים.
תאהבי את אלוהים מאוד, תשתדלי לאהוב אנשים - אם כמה שזה קשה, ותאהבי גם את עצמך באמת אבל.
יום מקסים יקירה 3>
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
