לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

My journey to heaven


So take me as You find me, All my fears and failures, Fill my life again.

Avatarכינוי: 

בת: 31

Google:  Stacy2710

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2013    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
1/2013

כל כך לבד לי.


כבר כמה ימים שאני פה, בבסיס, מוקפת באנשים אבל פשוט מרגישה לבד. אני חושבת שזו שריטה כזאת שנשארה מהשנת שירות. גם פה בבסיס, גם בכנסים, אני פשוט לא מרגישה שייכת. כל כך רע לי. אני חושבת על חוויות שעברתי, כמו נצור, תקוות שפיתחתי, הבטחות שקיבלתי. אנשים שהבטיחו לשצור על קשר. וזה לא קרה. ואני לא מבינה למה דווקא אני אמורה להתמודד עם זה. אני מרגישה לפעמים כמו מריונטה בידי אלוהים. ולאן כולם נעלמו?? אני רק צריכה איזה שיחה, שישאלו מה שלומי. כמה אפשר להכיל ולתת?? ואני מתעצבנת על הגחשה הזאת. אני לא מבינה את עצמי כבר. אלוהים, כל כך רע לי.
-הקטע נשלח דרך הטלפון הסלולרי-
נכתב על ידי , 27/1/2013 21:13  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של דודלי-אור ב-27/1/2013 21:17
 



אני לא יכולה יותר


הכל ביחד. 

החפיפה המסריחה הזאת.

המוח שלי שלא מתפקד כמו שצריך כבר שנתיים.

הבדידות ששוב חזרה לבקר.

החוסר שייכות המטורף הזה - שאני יודעת מאיפה הוא נובע, אבל זה עדיין מרגיש לא בסדר למרות שזה נורמלי לגמרי.

ושוב - הלחץ והמצבים הקשים שמוציאים ממני את כל הסחל'ע שהחזקתי במשך שנים.

ואני כל כך מצטערת על מי שאני.

על הפליטת פה המטומטמת הזאת.

על זה שאני הורסת הכל.

ואני כל כך שונאת להיות שבוזה בצבא.

זו כל כך לא אני.

איפה התקופה שהייתי פשוט מקפצת כל הזמן???

שהדאגות הכי גדולות שלי היו אקס די, לימודים, איך להגיע לכנס..

לא מצליחה לבוא אליו ולדבר איתו כמו שצריך.

כגודל הציפיה מעצמי - כן גודל האכזבה.

והפעם, אין את מי להאשים.

ההרגשה הנוראית של לא לעמוד בציפיות שאת מציבה לעצמך.

זה אוכל אותי מבפנים.

וגם רגעי השמחה ממש קצרים.

איפה השמחה האמיתית שהייתה מנת חלקי היומיומית?

אני מתגעגעת אליו.

 

 

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת

אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם. 

 הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲ‍דוֹנֵיהֶם

כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ

כֵּן עֵינֵינוּ אֶל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ. 

 חָנֵּנוּ יְהוָה חָנֵּנוּ

כִּי רַב שָׂבַעְנוּ בוּז. 

 רַבַּת שָׂבְעָה לָּהּ נַפְשֵׁנוּ הַלַּעַג הַשַּׁאֲנַנִּים הַבּוּז לִגְאֵיוֹנִים.

 

תהילים קכ''ג

נכתב על ידי , 17/1/2013 14:30  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ליליה ב-18/1/2013 07:56
 



אז 3 חודשים אחרי?


מוזר לעדכן פתאום...

מה הספקתי לעבור עד עכשיו?

ב14.10.12 התגייסתי לתצפיתנית באיסוף קרבי. עברתי בגבורה את שרשרת החיול (4 חיסונים ובדיקת די.אן.איי!! וי' הכינה לי צ'ופר אחרי זה P: ), עליתי לאוטובוס עם כ30 בנות מתוסכלות מהתפקיד שקיבלו (אני הייתי די בסר עם זה) ונסענו בסביבות ה5 וחצי שעות עד בית הספר לאיסוף קרבי, בסיירים (חצי שעה מאילת). שיחת בום, חלוקה לחדרים, שעת ט''ש ראשונה, ולישון. היום השני בצה''ל היה די שוקיסטי ומלא דמעות אבל גם את זה עברנו. בסוף השבוע חילקו אותנו לגדודים, מחלקות וצוותים. שובצתי במחלקה 3: מחלקה מעורבת בין גדוד 869 (צפון) וגדוד 636 (איו''ש) - שאליו שובצתי. לא חשבתי אז שאתאהב ככה בצוות שלי, במחלקה. עברו להם ככה 11 שבועות מבורכים, מייגעים, כיפיים, מלמדים על עצמי ועל העולם... למדתי טופו', זט''ר, אמצעי תצפית שונים, על עבודת האיסוף, תוד''א ופשוט נהייתי צהובה ומורעלת לתפקיד הזה (כשבמקביל התחלתי לפתח סלידה לצהבת הזאת...). היו המון קשיים. אני יכולה להעיד שבכיתי כמעט כל שבוע, כמה פעמים, שברי מאמץ, מסעות, שמירות, טחינה של תורנויות מטבח (זה הגיוני לעשות תורנות מטבח 5 ימים ברצף?! כמובן שחוץ מה5 ימים האלו היו עוד ימים אבל לא ברצף כזה מזעזע...). הכרתי חברות מדהימות, צחקתי, אהבתי, הובכתי, התגעגעתי, כעסתי, חלמתי... ופתאום, זה נגמר.

סיימתי את הקורס בתור מצטיינת מחלקתית (שאני עדיין לא מבינה למה דווקא אני??) ויומיים אחרי כבר הייתי בדרך לגדוד. לפני שבוע שובצתי בפלוגה י' - חטמ''ר עציון, והתחלתי לחפוף. ואז חטפתי את השוק. הכל כ''כ שונה ממה שחלמתי עליו, החפיפה מזעזעת, הבנות... טוב, אני לא אכתוב... המטבחון והמגורים שאף אחד לא שם פס עליהם - כאילו, אתן גרות פה. למה זה חייב להיות כ''כ מטונף?!

גם התנאים עצמם של החפיפה לא הכי קלים... זה הרבה דברים לזכור בע''פ, זה לשבת 16 שעות ביום בחמ''ל סגור, מול מחשב, והקשיי קשב וריכוז לא כ''כ עוזרים... זו העייפות, האווירה שלא רגילים אליה.

אני מודה ומתוודה, הייתי אחת השבוזות.

ועכשיו חזרתי לסופ''ש הביתה. הכל נראה הרבה יותר יפה כשאת בבית, חושבת בהגיון. צברתי קצת כוחות ואני רוצה לסיים את החפיפה הזו כמו שצריך.

במקביל - כל הזמן הזה אלוהים נמצא בתמונה. הוא זה שמוביל, מדריך, פועל, משנה, מכין. וזה כל כך קשה לפעמים לחשוב על זה מנקודת המבט הזו - שדרך הקשיים הוא מברך. כאילו, אם חושבים על זה, כשאתה נמצא בחוץ בזמן סופת גשמים הדבר האחרון שאתה חושב עליו שגשם זו ברכה. הגשם מביא צמיחה, התחדשות, הנבת פרי.

אני רוצה לגדול מהגשם הזה ולצאת יותר ממנצחת. 

נכתב על ידי , 5/1/2013 15:50  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ליליה ב-6/1/2013 18:57
 





8,976
הבלוג משוייך לקטגוריות: סטודנטים , מתוסבכים , האופטימיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לStacy2710 אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Stacy2710 ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)