אז לפני כמה ימים אלוהים התחיל לדבר אליי על הקטע של המעשר - וגם להחזיר לו את כל מה שאני חייבת לו על השנים שלא נתתי מעשר. עשיתי חישוב ויצא לי כמעט 400 ש''ח בחודש. והגעתי למסקנה שוואלה, אם אני לא אפחד לתת לאלוהים, אלך בראבק על המבחן אמונה הזה, הוא ידאג לי למינוס, יספק את כל צרכיי. וגם אם לא, ''טוב לתת מלקחת''. אז התחלתי לחשוב על - איך בעצם לתת? וכל העניין שאני לא חלק מקהילה זה חלק מזה. אז כתבתי בתמימותי פוסט באחת הקבוצות המשיחיות בפייסבוק וזה פשוט יצא מפרופורציות. זה די הפך לדיון על קהילות, רועי קהילות, והמון דברים שאני מסכימה איתם, אבל זה לא היה המקום הנכון לדעתי, ודי התעצבנתי שהפוסט שלי הפך למשהו כזה. אז מחקתי את הפוסט. לאחר כמה שעות מישהו שאל מי מחק את הפוסט ואני עניתי שאני ופירטתי את הסיבה. מסתבר שדי פגעתי באנשים עם ההחלטה שלי. הרגשתי שדי הטילו עליי כדור בוץ. שניסו להאשים אותי. אם לא אנשים, אז השטן, דרך האנשים. מאוחר יותר קיבלתי הודעת פייסבוק והודעת ווטסאפ. אבל עדיין הרגשתי מזעזע. יצאתי מהקבוצה הספציפי הזו ומכל הקבוצות המשיחיות שהייתי חברה בהן. די, נמאס כבר מהדרמות. אני פשוט מרגישה מזעזע.
באותו ערב, בבסיס, כתבתי משהו:
לפעמים, ההרגשה שכולם השתגעו חזקה מתמיד.
כל אחד מדבר בלהט על התאולוגיות שלו, על נסיון העבר שלו, על הפגיעות שהוא ספג.
כשאנחנו מדברים כל כך הרבה על עצמינו אנחנו נוטים לעתים קרובות לא לשים לב למה שקרה סביבנו: לאנשים שנמצאים סביבנו, למה שהם חושבים, רואים, מקווים, נפגעים גם הם.
לכל אחד מאיתנו יש את התשוקות שלו, וזה טבעי.
אבל אולי, היה יכול להיות הרבה יותר קל לחיות ביחד עם עוד כמה מיליארדי אנשים בעולם עם השאיפות שלנו היו מתמקדות באותה מטרה?
ואני? ''ואני אשיר עזך וארנן לבוקר חסדך, כי היית משגב לי ומנוס ביום צר לי. עזי אליך אזמרה כי אלהים משגבי - אלהי חסדי'' (תהילים נ''ט 17-18)
למחרת חזרתי הביתה וכל היום היה לעזור לאמא בבישולים והכנות לנובי גוד. היא כל כך עבדה והתאמצה והכינה מיליון דברים. ואחת המחשבות שעלתה לי לראש הייתה שאם היינו מתכוננים ככה גם לפסח, סוכות, שבועות, יום תרועה, החגים היו יכולים להיות הרבה יותר כיפיים, כי קצת נמאס לי מהמאכלים הקבועים שאני מכינה. בקיצור היה נובי גוד לא משהו. כן ישבנו המשפחה, אבל אחותי קצת בכתה, והיה כ''כ הרבה אוכל שבקושי נגעו בו. והיינו רק המשפחה הגרעינית. את השנה האזרחית החדשה ברוסיה פספסנו כי ב' חבטה לא' באף והוא דימם :/ את השנה בישראל פספסנו כי ב' ואבא יצאו לטיול בשביל שהיא תוכל לחלק מתנות לחברות שלה. אבל נישקתי את אמא בלחי לשנה טובה וקיבלתי שוקולד. וארנק. וצעיף מוזר שנתתי לאמא. יומן שאולי אני אשתמש בו כ2 הפנקסים האחרים שלי יסתיימו. וספר סלטים שסתם ישכב על המדף. שתיתי קוניאק בפעם הראשונה, וטוב, זה לא היה רע. והיום בבוקר קמתי מוקדם כי החתולה העירה אותי.. וחוץ מלשטוף כלים ולראות 2 סרטי בנות לא עשיתי כלום היום. אני לא יודעת איך להרגיש. השנה התחילה בצורה פשוט בינונית. אפילו לא סבירה, רק בינונית. מקווה לשמוח בכל יום השנה, להנות, להעביר את הזמן בכיף, ולנצל כל דקה. והיי - 2014 זוהי שנת שיחרורי D:
שנה אזרחית טובה לכולם!
(אחח... כיף לכתוב אחרי כל כך הרבה זמן...)
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
