ההרגשה היא שהחיים שלי נראים אותו הדבר
פשוט כל פעם על רקע שונה
זה כל פעם אותם הדברים הקטנים והשגרתיים שמשמחים אותי, או שמדאיגים אותי, שמכעיסים אותי או מהפנטים אותי.
עוד פעם אני שבויה באשליה הזו שאלה החיים.
לומדת, סוג של,
מחפשת עבודה לסירוגין,
מדי פעם מדברת או אפילו נפגשת עם אנשים.
מנסה לשרוד בסך הכל.
שומעת מוזיקה תוך כדי.
עובר עוד שבוע,
נוסעת הביתה או נשארת במעונות.
הסופ''ש נגמר ועוד שבוע מתחיל.
תוך כדי המון פינטרסט/9גאג/באזפיד.
ועוד נסיון למחוק את הפייסבוק מהסיבות הרגילות שלי (התעצבנתי על עצמי ועל כל העולם תוך כדי)
והרוטינה חוזרת על עצמה
וההרגשה היא שאני פשוט חיה את החיים שלי בלי משהו מיוחד לצפות לו
אני רוצה לחיות את החיים שלי באופן על טבעי, כמו אנשי אלוהים בתנ''ך
לא איך שהעולם מציע לי
אני רוצה לחיות חיי נצחון,
לא סתם לנסות לשרוד.
אני רוצה מערכות יחסים מלאות תשוקה, אש, להט,
לא את הבינוניות מינוס שיש עכשיו.
אני רוצה לאהוב, לשמוח, לחלום ב100%, לצאת מהאדישות הזו שאני מצויה בה.
אני רוצה לחזור להאמין שדברים יכולים להשתנות, שאנשים יכולים להשתנות, שמצבים יכולים להשתנות,
אני רוצה לחזור להאמין בעל טבעי, במה שבלתי נראה.
אני רוצה לחזור להאמין שאלוהים עדיין פועל.
אני רוצה באמת לאהוב את עצמי, בדיוק כמו שאני. כולל הפאשלות.
אני רוצה לצמוח מפה, לא להישאר בתקיעות הזאת.
אני רוצה תשוקה בכל דבר שאני עושה.
אני רוצה לתת יותר.
אני רוצה שזה לא יהיה סתם פוסט אלא נקודת מפנה.
אני רוצה לעשות את הדבר הנכון, אבל בו זמנית גם לא לפחד מדי מטעויות ולא לאכול את עצמי כל כך הרבה עליהן.
אני רוצה לשנוא את החטא עצמו, את הרעיון שלו ואת התוצאות שלו -
ולא להבין שזה רע רק אחרי ה''מבטים שתוקעים בי''.
אני רוצה להיות כנה עם אחרים ועם עצמי בנוגע לרגשות שלי, לרצונות שלי, לגבי מי שאני.
ואני רוצה אנשים שאני באמת יכולה לדבר איתם, בלי שעוד פעם משהו יקרה והם יעלמו
למרות שאני יודעת שזה קצת טריקי. ואני גם די מבינה למה.
אני באמת שמחה עם המצב שאני נמצאת בו עכשיו.
אני באמת מתרגשת לחזור למעונות מחר (זה הרבה יותר טוב מלחיות בבית)
ואני כל כך שמחה שעברתי את השלב של הצבא, שהסוף שלו פשוט היה מזעזע.
אני שמחה שהכרתי במכללה אנשים ממש נחמדים
ושאני סוף סוף אחראית על עצמי.
אבל מהבחינה הנפשית, ובעיקר הרוחנית אני מחפשת כל כך יותר.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
