My journey to heaven

לפעמים אני כל כך מיואשת מהמדינה הזאת.

עזבו אתכם רגע מהעולם, בואו נדבר על המדינה.

בואו נפתח רגע וואינט.

בגדול עוד כתבה על אובמה בישראל. הוא ביקר ברמאללה. עברתי שם ליד, באוטובוס, בדרך מהבסיס. הרבה מכוניות, צבא וכו'. בדרך, ליד עוד ישוב ראיתי כמה מג''בניקים פורקים את הנשק, במרחק כמה מטרים מהם, בגבם אליהם, יושבים מספר פלסטינאים. גם שם, כמות של מכוניות, צבא וזה.

בכל מקרה, פתחתי וואינט, ה-כ-ל מדבר על אובמה. בקטן ידיעה על קסאם שנפל בשדרות. אבל זה כבר נהפך לשגרה, אז מתעלמים מזה. 

''סטטוסים מצייצים'' מפרסם משהו על קשיש בן 80 שילדים בני 14 שברו לו את כל האגן. אין על זה כלום בוואינט. מתי שכחנו ככה את החלשים?

מה אם כל המאבק החברתי שדיברו עליו רבות?משהו השתנה? ועזבו אתכם שאי אפשר לקנות דירה בתלאביב.. מה עם כמות ההומלסים שיש במדינה שלנו? הנכים? המוגבלים? הנזקקים? האלמנות והיתומים? מתי הם הספיקו להשכח? 

וכל העובדים הזרים שבאים לחפש מפלט בציון... כואב לי הלב עליהם.

הגזענות המטורפת במדינה הזאת: כלפי הרוסים, הערבים, האתיופים, העדות השונות...

בתור חיילת שמשרתת בשטחים אני יכולה להעיד ששנאה היא זאת שמניעה הרבה חיילים בימינו. ואם שנאה היא זו שמניעה אותנו, לאן כבר נגיע?

איפה העם שאלוהים ציווה עליו לאהוב את הגר, האלמנה והיתום? להדר פני זקן? לאהוב את רעינו כמונו?

מה נסגר איתנו?!

בבחירות היה כתוב בכל שלט אפשרי ''מנהיג ככה וככה, היחיד שיכול להציל את המדינה''. אז בואו נראה אתכם, בואו נראה אתכם באמת משנים משהו. אבל נחשו מה, גם אם מסיידים קבר מאוד יפה מבחוץ, מבפנים הוא עדיין מלא עצמות. משהו באמת ישתנה אם העם הזה ישתנה מבפנים. אם נחליף את השנאה הזו לאהבה, את הגזענות לכבוד לאדם, את המרמור לשמחה, ואת הייאוש לתקווה. ונחשו מה? אף מנהיג לא יצליח לעשות את זה.

רגע, בעצם, יש מישהו שאני מכירה.

הוא ישראלי, נולד בשטחים וגדל בגליל, יהודי, הוא היה נגר - משרה שלא באמת אפשר להתפרנס ממנה. הוא הסתובב עם נדחי החברה, עזר לאלה שאף אחד לא רצה להסתכל עליהם אפילו, הנהיג אחריו אלפי תלמידים, אבל הדבר הכי גדול שהוא עשה הוא לשנות את העם מבפנים. הוא חי כאן לפני 2000 שנה, אבל הוא עדיין פועל ומשנה. ויום אחד הוא יחזור ורק אז באמת יהיה שלום, צדק, ואהבה.

קוראים לו ישוע - והוא היחיד שיכול באמת להציל את המדינה הזו.

אני כבר חודש על העמדה. קשה לי פה מהרבה בחינות. אם זה האווירה בחמ''ל, משחקי הפז''ם המטומטמים, התפקיד עצמו, הקשיים שהמג''ד מציב, הציפיות שהתנפצו והמוטיבציה שנעלמה. קשה לי שבגלל שאני ''צעירה'' אסור לי לדבר ולהתלונן. קשה לי עם שגרת היום השוחקת, המעייפת. קשה לי כל יום להיות רעבה בטירוף ועייפה בטירוף. שלא תבינו לא נכון - אני מאוד מאמינה בתפקיד. אבל... קשה לי.

למה פרחות בשכבת גיל שלי, שאין להן מושג מה עברתי בחיים שלי, מאיפה באתי ולמה התגייסתי מאוחרמרשות לעצמן להתנשאות מעליי? את, פרחה יקרה, היית מעתיקה ממני שיעורי בית עד לפני שנתיים. אז מה שאני צעירה? אולי אני ''שבורה'' ו''עייפה'' כי עברתי דברים בחיים שאת לא התנסת בהם, תודה לאל? נכון שאת כבר שנה על העמדה וגם לך קשה וזה לגיטימי, אבל אולי יש דברים יותר קשים? 

בדרך כלל, אנשים מגיעים למקומות מסויימים עם מטען רגשי, היסטוריה, דברים שהם עברו בחיים. אי אפשר לשפוט אותם על דרך ההתנהגות שלהם בלי לדעת את הסיבות. (ואני מדברת גם לעצמי)

אני יושבת 4 שעות מול מסך בשעות הזויות. קשה לי לישון בין משמרות ולא תמיד יש אוכל. (בימים האחרונים ממש רעבנו) מי אמר שתצפיתניות שמנות?!

זה טבעי ולגיטימי שאני אתעפץ (הלילה, לפני בית ישנתי שעה תמימה. סתם, שתדעו) וככה זה התפקיד ואין מה לעשות. כולן עוברות את זה. זה התפקיד שגוייסתי אליו: לטחון 4-8. וזה ידוע שזה אחד התפקידים הקשים, השוחקים,המטמטמים, הלא מוערכים, והכי חשובים שיש.

אני יודעת שזה תפקיד חשוב ובאתי עם המון מוטיבציה, אבל מה לעשות, קיבלתי עמדה שידועה בתור עמדה שלעולם לא קורה בה כלום (שזה טוב מנקודת מבט אחרת)

לפני שנה כשקראתי את הכתבה על התצפיתניות שהפקירו, הייתי בשוק. אבל כיום - אני מזדהה איתן לגמרי. בשביל לשרוד בתפקיד חייבים לעבור על החוקים. המג''ד אסר על מוזיקה בחמ''ל שלנו ספציפית ( ובעוד כמה חמ''לים לפי מה שאני יודעת) אבל איך הוא מצפה מחבורה של תצפיתניות שלא ישנו כבר שבועיים לא להירדם במשמרת של 00-04? אז מדליקים מוזיקה למרות שאסור. אני עצמי כותבת את הפוסט במחברת מול העמדה (אל תדאגו, היה בדיוק ערפל. אז גם ככה לא רואים כלום..)

הדבר היחידי שעוזר להתמודד עם כל הקושי הוא האמונה בתפקיד. לדעת שבזכותי אזרחים יכולים לישון בשקט (למרות שלא באמת קורה משהו בעמדה). בפעם הבאה שאתם מדברים אם תצפיתנית, תוכלו רק לתת לה איזה פידבק חיובי?

תודה.