My journey to heaven

חוץ מללמוד בע''פ את קי''ט כמובן

י  אשת-חיל, מי ימצא;    ורחק מפנינים מכרה.
יא  בטח בה, לב בעלה;    ושלל, לא יחסר.
יב  גמלתהו טוב ולא-רע    כל, ימי חייה.
יג  דרשה, צמר ופשתים;    ותעש, בחפץ כפיה.
יד  היתה, כאניות סוחר;    ממרחק, תביא לחמה.
טו  ותקם, בעוד לילהותתן טרף לביתה;    וחק, לנערתיה.
טז  זממה שדה, ותקחהו;    מפרי כפיה, נטע (נטעה) כרם.
יז  חגרה בעוז מתניה;    ותאמץ, זרועתיה.
יח  טעמה, כי-טוב סחרה;    לא-יכבה בליל (בלילה) נרה.
יט  ידיה, שלחה בכישור;    וכפיה, תמכו פלך.
כ  כפה, פרשה לעני;    וידיה, שלחה לאביון.
כא  לא-תירא לביתה משלג:    כי כל-ביתה, לבש שנים.
כב  מרבדים עשתה-לה;    שש וארגמן לבושה.
כג  נודע בשערים בעלה;    בשבתו, עם-זקני-ארץ.
כד  סדין עשתה, ותמכר;    וחגור, נתנה לכנעני.
כה  עז-והדר לבושה;    ותשחק, ליום אחרון.
כו  פיה, פתחה בחכמה;    ותורת חסד, על-לשונה.
כז  צופיה, הילכות (הליכות) ביתה;    ולחם עצלות, לא תאכל.
כח  קמו בניה, ויאשרוה;    בעלה, ויהללה.
כט  רבות בנות, עשו חיל;    ואת, עלית על-כלנה.
ל  שקר החן, והבל היפי:    אשה יראת-יהוה, היא תתהלל.
לא  תנו-לה, מפרי ידיה;    ויהללוה בשערים מעשיה.  {ש}

משלי ל''א 10-31

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A4%D7%A8%D7%A2%D7%94_%D7%93%D7%95-%D7%A7%D7%95%D7%98%D7%91%D7%99%D7%AA#.D7.94.D7.AA.D7.9E.D7.95.D7.93.D7.93.D7.95.D7.AA_.D7.95.D7.94.D7.97.D7.9C.D7.9E.D7.94

O_o

זה ממש מפחיד אותי

במיוחד המילים 'טיפול תרופתי'

הקטע שזה ככה כבר יותר משנה.

זה ממש מפחיד

השתגעתי סופית?

א דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן-דָּוִד מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם׃    ב הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל׃    ג מַה-יִּתְרוֹן לָאָדָם  בְּכָל-עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ׃    ד דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת׃    ה וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל-מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם׃    ו הוֹלֵךְ אֶל-דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל-צָפוֹן סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל-סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ׃    ז כָּל-הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל-הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא אֶל-מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת׃    ח כָּל-הַדְּבָרִים יְגֵעִים לֹא-יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר לֹא-תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת וְלֹא-תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ׃    ט מַה-שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל-חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ׃    י יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה-זֶה חָדָשׁ הוּא  כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ׃    יא אֵין זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִים וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ לֹא-יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן עִם שֶׁיִּהְיוּ לָאַחֲרֹנָה׃   פ

יב אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם׃    יג וְנָתַתִּי אֶת-לִבִּי לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחָכְמָה עַל כָּל-אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמָיִם הוּא עִנְיַן רָע נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת בּוֹ׃    יד רָאִיתִי אֶת-כָּל-הַמַּעֲשִׂים שֶׁנַּעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ׃    טו מְעֻוָּת לֹא-יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא-יוּכַל לְהִמָּנוֹת׃    טז דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם-לִבִּי לֵאמֹר אֲנִי הִנֵּה הִגְדַּלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי חָכְמָה עַל כָּל-אֲשֶׁר-הָיָה לְפָנַי עַל-יְרוּשָׁלִָם וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת׃    יז וָאֶתְּנָה לִבִּי לָדַעַת חָכְמָה וְדַעַת הוֹלֵלֹת וְשִׂכְלוּת  יָדַעְתִּי שֶׁגַּם-זֶה הוּא רַעְיוֹן רוּחַ׃    יח כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב-כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב׃   

''1 וּבְכֵן, אַחַי, בִּגְלַל רַחֲמֵי אֱלֹהִים אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם שֶׁתִּמְסְרוּ אֶת גּוּפְכֶם קָרְבָּן חַי, קָדוֹשׁ וְרָצוּי לֵאלֹהִים; כָּךְ תַּעַבְדוּהוּ עֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב. 2 וְאַל תִּדַּמּוּ לָעוֹלָם הַזֶּה, כִּי אִם הִשְׁתַּנּוּ עַל-יְדֵי הִתְחַדְּשׁוּת הַדַּעַת כְּדֵי שֶׁתַּבְחִינוּ מַהוּ רְצוֹן אֱלֹהִים, מַהוּ הַטּוֹב וְהָרָצוּי וְהַמֻּשְׁלָם בְּעֵינָיו.''

אל הרומים י''ב 1-2

תכל'ס באמת הייתי לא בסדר.

אני צריכה למסור את הגוף שלי כקורבן חי קדוש ורצוי לאלוהים,לעבוד אותו מכל הלב.

ולמה בעצם אני שונה?כי זו הייתה ההחלטה שלי.

ישוע לא אמר שמי שיקח את צלבו וילך אחריו יהיה לו קל.

ולא,לא קל לי.

אבל אני אהיה בסדר כי אני עושה את רצונו של אלוהים.

אני לא מהעולם הזה,אני רק חיה פה.

ואיך שאלוהים עוזר לי להבין דברים דרך הפייסבוק וכאלה :)

ישוע,סלח לי-ותן לי כוחות.

בלי אלוהים החיים שלי בזבל.

למה?

למה?למה?למה??

למה כשמתחשק לי להוציא קללה אני חייבת לשמור אותה בפנים,כדי להיות דוגמה קטנה ומושלמת?

למה יש לי את המצפון של לא לעזוב את החור שאני נמצאת בו כמעט 10 שנים??למרות שלא טוב לי שם??למרות שהמקוםפ לא מחזק אותי??

למה אני תמיד שומרת דברים בבטן וכשאני מוציאה אותם סוף סוף אני מרגישה כ''כ רע עם עצמי?

למה אני חייבת כל פעם לצפות לדברים ואז להתאכזב?

למה אני חייבת להתאהב?

למה אין לי את אותה חברה,שאיתי בכיתה כבר שנים,שאיתי בקהילה הנורמאלית כבר שנים,שמבינה אותי,שאני באמת יכולה לספר לה הכל?

למה אני חייבת להיות מוקפת באנשים אבל להרגיש לבד?למה אני תמיד חייבת להרגיש שמשהו לא בסדר איתי?

למה אני חייבת להיות שונה?

למה אני לייבת לכתוב פוסט כזה ואז להצטער עליו עוד כמה זמן?

כמה זמן אני עוד יכולה לחיות בבועה?

לא,לא הכל מושלם איתי

ממש ממש לא

ואני לא יכולה להגיד מה לא בסדר

כי יש לי את הסטיגמה של הילדה המושלמת שתמיד עושה שיעורים,ומתנדבת בכל מקום,ומדריכה,ופעילה חברתית.

נמאס לי!!!

לאן אני שייכת בכלל?

לא רוצה להיות אופטימית

לא רוצה לשמור דברים בבטן

נמאס לי שאכפת לי מה אנשים חושבים עליי

נמאס לי שאומרים לי מה לעשות

נמאס לי כבר מסמכות

נמאס לי לעשות דברים מתוך הרגל או ציפיות של אנשים אחרים

נמאס לי כבר שעד שאני אומרת מה אני חושבת אנשים שופטים אותי

נמאס לי להיות הילדה הבודדה שלא באמת יש לה את החברה שלה-היא סתם נספחת

נמאס לי

נמאס לי

נמאס ליי

נמאס לי להיות שונה

אני רק רוצה מישהו שיאהב אותי

שיחבק ולא יעזוב

אני רוצה חיבוק

עכשיו כשאני מכירה חיילים זה הפך להרבה יותר אישי.

לא מפסיקה לחשוב על יקיריי.

תשמרו על עצמכם! ה'-תשמור עליהם!שאף אחד לא ימות בלי להכיר אותך!

ושבכללי לא ימותו :(

הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל,

אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים?

אַל תַּגִּידוּ בְגַת,

אַל תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן,

 פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים,

פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים:

הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ, אַל טַל וְאַל מָטָר עֲלֵיכֶם וּשְׂדֵי תְרוּמֹת

כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים, מָגֵן שָׁאוּל

בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן:

מִדַּם חֲלָלִים, מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים,

קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר

 וְחֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָשׁוּב רֵיקָם:

שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם,

 בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ

מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ:

 בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל, אֶל שָׁאוּל בְּכֶינָה

הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי עִם עֲדָנִים,

הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב עַל לְבוּשְׁכֶן:

אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה

 יְהוֹנָתָן עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל:

 צַר לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן,

נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד

נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים:

 אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה:

שמואל ב' פרק  א' 19-27

מכירים את הבנים האלה ש...

הם פשוט חכמים!
מתחילים לדבר איתך על פילוסופיה,ותיאולוגיה,ופסיכולוגיה

ואת לא יודעת מה לומר

את מעריצה אותם על הייחודיות שלהם,על האומץ שלהם להיות מי שהם,על העומק הנדיר למצוא בימינו.

ואין לך מה להגיד להם.

את כ''כ רדודה לעומתם.

הם כאלה גדולים,ואת קטנה.

הם משהו שנדיר להתקל בו

כולם מדברים על כדורגל,בצפר,צבא,על העתיד שלהם

והם-הם הרבה יותר מזה

זה קצת מזכיר לי את אלוהים והאדם

אלוהים כ''כ עמוק

גדול

חכם

מדהים

מי אני לעומתו בכלל?

אי אפשר להשוות אדם לאלוהים,אבל בכל זאת.

אני יודעת שאני רוצה שבעלי יהיה כזה.

וזה די משקף לי את צלם אלוהים.

הפוסט נכתב בהשראת הסרט ''כנפים שבורות'' שראינו אתמול בקולנוע.

התאהבתי בדמות של יאיר ובפילוסופיית העכברים שלו.

השעה 4 ורבע לפנות בוקר.מותר לי להיות לא שפויה.שושו ובק''ט לכל המשכימים :)