In Christ alone my hope is found,
He is my light, my strength, my song;
this Cornerstone, this solid Ground,
firm through the fiercest drought and storm.
What heights of love, what depths of peace,
when fears are stilled, when strivings cease!
My Comforter, my All in All,
here in the love of Christ I stand.
In Christ alone! who took on flesh
Fulness of God in helpless babe!
This gift of love and righteousness
Scorned by the ones he came to save:
Till on that cross as Jesus died,
The wrath of God was satisfied -
For every sin on Him was laid;
Here in the death of Christ I live.
There in the ground His body lay
Light of the world by darkness slain:
Then bursting forth in glorious Day
Up from the grave he rose again!
And as He stands in victory
Sin's curse has lost its grip on me,
For I am His and He is mine -
Bought with the precious blood of Christ.
No guilt in life, no fear in death,
This is the power of Christ in me;
From life's first cry to final breath.
Jesus commands my destiny.
No power of hell, no scheme of man,
Can ever pluck me from His hand;
Till He returns or calls me home,
Here in the power of Christ I'll stand.
הוא התקווה היחידה שנשארה.
בכל הריק הזה שאני מרגישה מדי פעם,
כשאין אף אחד מסביב, בדממה, בחשכה, וביאוש,
הוא שם.
רק בו אפשר להתהלך, לשיר, לשמוח, לחיות.
אין לי מושג מה הולך לקרות עם החיים שלי.
נשארו לי שנה וחצי על התצפית - שמצד אחד נראים כמו המוווון זמן, מצד שני אני יודעת שיעבור מהר.
וכן, אני חושבת על העתיד כבר מעכשיו.
אם ירצה האל ואתחיל ללמוד ב2014 רק בעוד שנה אצטרך להירשם.
כל ההתעסקויות האלה עם המלגות, איפה לגור, מה ללמוד, ביטוח לאומי וזה...
ואם לא: אז מתי? ומה אני אעשה? איפה אעבוד? האם אעשה ''לך לך''?
ולמה אני חושבת על זה עכשיו?
ולמה אני מתעקשת לרצות להתחיל ללמוד כבר?
ופתאום מבזיקה המחשבה שוואלה, השנת שירות הייתה שנה של חופש אולטימטיבי, החופש האחרון שהיה לי. בהחלט ניצלתי אותו בצורה טובה.
לא רע לי בצבא. מרגיש לעתים כמו קייטנה. למרות שאני אף פעם לא בבית, המרחק ממה שנקרא ''בית'' עושה לי טוב. תכל'ס, אני כבר לא מרגישה שזה הבית. אני נמצאת פה פעם בשבועיים וזהו. זו תקופה כזו שאין לי באמת בית. מחכה שיהיה לי. אבל אני מניחה שזה יקרה רק כשאתחתן. לא. זה לא נכון. ביתי במלכות שמים. זו הסיבה שאני אף פעם לא מרגישה שייכת.
וכל ההליכה הרוחנית, שיום אסל יום בסל.
כל כך הרבה תחומים להשתפר בהם, הרדיפה לשלמות, לקדושה.
מתסכל לפעמים.
וזהו.. הרבה מחשבות.
ובא לי מסגרת משיחית. אבל זה לא באמת יקרה בזמן הקרוב כי זה פשוט לא מה שאלוהים רוצה ממני כרגע.
אבל משהו חסר לי.
אבל זה לא זההההההההההה. אבל אני לא יודעת מה.
אחחח. מה יהיה?
איפה התמימות הילדותית שפעם הייתה לי?
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
