| 4/2014
החיים הם לא מעגל
לרוב אתה לא תקבל את מה שאתה נותן. לא תזכה ליחס שאתה נותן. הרבה פעמים בחיים יפנו לך את העורף, יתקעו לך סכינים בגב, ירכלו עליך וישנאו אותך. מי שטוב טובע ומי שחזק שורד. מי שחזק מספיק לספוג את זה, להתעלם, להילחם בשביל עצמו. ומי שלא? פשוט גווע ומת. אל תצפה ליותר מדי מהחיים.
| |
לקיחת סיכונים
בזמן האחרון אני נתקפת בהתקפי יאוש. מכירים את זה שלפעמים מה שמחזיק אתכם זו הציפיה למה שיהיה אח"כ? טוב, אז אני מרגישה שאין לי באמת למה לצפות. אני יודעת שהחיים שלי יראו אותו דבר - אותם קשיים, אותן סיטואציות, אותן בעיות. מה שישתנה זה הרקע - אם פעם זה היה הרקע של ביה"ס, והיום זה הרקע של הבסיס, עוד שנה זה יהיה הרקע של אורנים. אבל הקושי ישאר אותו קושי מהסיבה הפשוטה שזה מתחיל בפנים - הבעיה היא לא בסביבה ובמצבים שהיא מכניסה אותי אליהם, אלא שהבעיה היא בי, ובאותן התגובות הקבועות לאותם המצבים הקבועים. הכל נשאר אותו הדבר. אז כן, ההגיגון החמוד הזה מכניס אותי לסוג של דכאון קיומי. למה בכלל להמשיך עם הכל תמיד ישאר אותו הדבר? אם אין למה לצפות? וזה מפגר כי אני יודעת שיש לי משמעות לחיים, תקווה, וסיבה להמשיך אבל כרגע הכל נראה רחוק ולא קשור אליי.
עוד משהו שמייאש אותי בזמן האחרון זה הקטע עם הבדידות (ושוב, זו אותה הבעיה שהפילה אותי כל החיים, פשוט על גבי טפט שונה). החברות הכי טובות שלי כרגע הן ר' מהבית ומ', א', ד', וא' מהבסיס. אני באמת אוהבת אותן מאוד, אבל יש שתי בעיות. הראשונה היא, שהן לא מאמינות. את התשוקה הכי גדולה שלי הן לא יבינו, וזה לא משהו שאני יכולה לחלוק איתן, כן, הן יודעות שאני מאמינה, אבל הן לא מבינות איך זה מניע את כל חיי. אבל זו בעיה פחות גדולה. משהו שיותר בעייתי הוא שאני מפחדת להפגע. לפני חודש היה לי ולא' וד' חוסר הבנה ממש מצערת. הן לא הבינו אותי, אני לא הבנתי אותן. הן נפגעו ממני, וגם אני נפגעתי. המשכנו הלאה וזה כבר לא מה שהיה אז, אבל בעקבות פגיעה אחרת שחוויתי לא מזמן אני לא חושבת שאני אשרוד עוד אכזבה מהחברות. אני מבינה שככל שאתה משקיע יותר במערכת היחסים ככה גם גובר הסיכון שתפגע. אם אני לא אשקיע אנחנו לא נתקדם לשום מקום, והחיים הם בשביל לקיחת הסיכונים האלו, אבל.. אני פשוט מפחדת.
| |
בית לחם
אתמול היה לנו יום חפיפה רגיל. יום חפיפה הוא יום שבו כל בנות החמ"ל נמצאות וכולן מחוייבות לעבור תכנים - תחקירים, שיעורים, לפעמים פעילות כזו או אחרת. אתמול אחד מתכני החובה שעברנו היה סרט - בית לחם. בלשון המעטה, זה קומם אותי.
עזבו את זה שזה היה על חשבון שעות השינה שלי, ושבאותו הלילה הייתי אמורה לתפוס משמרת של 4 שעות, ושהעייפות שלי, בעקבות המחסור בשעות השינה, עלולה לסכן את בטחון המדינה. עזבו שאני רגישה לתכנים שכוללים אלימות פיזית ומילולית, דם ומלחמות - ובאיזה זכות צה"ל מכריח אותי להחשף לתכנים כאלה?!
מה שהכי קומם אותי הוא שזה סרט שמעורר מחשבה על פוליטיקה. בצה"ל אסור לדבר על פוליטיקה. יש בנות עם דיעות שונות, יש בנות עם רגישות לנושאים כאלה ואחרים, ואסור לנו לדבר על פוליטיקה במשמרות. ועכשיו מקרינים לנו סרט שבמהלכו רוב הבנות צועקות "מוות לערבים" ועוד מילים יפות כאלה ואחרות. זה צורם לי באוזן. למה לעודד שנאת חינם?
רוב הבנות בחמל לא יודעות לנהל דיון, לשמוע, לפתוח את החשיבה. רוב בנות החמל לא הבינו את הרובדים היותר עמוקים בסרט. הסרט רק חידד לי את מה שחשבתי לפני כן - שני הצדדים פועלים בגלל דברים שהם חוו בעבר, פגיעות, משפחה וחברים שנהרגו. במלחמה אין מנצחים, יש רק מפסידים. שלא תבינו לא נכון, אני בעד ארץ ישראל השלמה, ואני לא חושבת שהאויבים שלנו הם טלית שכולה תכלת, אני לא חושבת שיש פתרון לסכסוך הישראלי פלסטיני, אבל אני גם נגד שנאה עיוורת, הכללה, גזענות, והסתה.
זה היה לא בסדר לשדר לנו סרט עם מסרים פוליטיים. זה הכל.
| |
ריטואל
היי! מה נשמע?
בסדר.
בצבא? ממש בסדר. עובר מהר.
כן, בטוח.
לא, לא בכיתי. העיניים שלי אדומות כי אני עייפה.
הנה, אני מחייכת. זה אומר שהכל טוב.
כן, החלטתי לרדת אל העם. בגלל זה באתי היום.
לא יודעת, נראה.
טוב, בסדר. כל טוב לך.
(למה באתי לכאן?)
אז ביי! נדבר..
...
היי! מה נשמע?
כן, הכל בסדר.
בטוח.
| |
מכתב מעצמי של פעם
שלוש שנים עברו מאז שהתחלתי את המסורת הנחמדה הזו. זה המכתב השני שאני מקבלת מעצמי של פעם, וכמו בפעם הקודמת גם המכתב הזה מפתיע אותי, מרגש אותי, מוכיח אותי, מעלה בי זכרונות, מעלה לי חיוך על השפתיים, מעלה תהיות של ''האם עשיתי את הדבר הנכון?'', קצת חרטות, אבל גם מזכיר לי את ההחלטות הנכונות שעשיתי בחיים (כגון: לא לצאת לקמ''א!), הוא גורם לי לחשוב על העתיד, אבל גם לרצות לחיות בהווה. והנה מה שכתבתי לעצמי לפני שנה: (הערות שלי בצבע אדום)
לכבוד עצמי העתידי,
אני זוכרת כשכתבתי את המכתב ההוא שלפני שנה (שנתיים כבר),
באיזה משבר הייתי.
ועכשיו אני לא מתחרטת על שום החלטה שעשיתי אז.
ואני עדיין חושבת על כל הקטע שהיה אז, אבל זה רק בנה אותי.
אלוהים בנה אותי מחדש.
עכשיו אני חיילת, תצפיתנית, עומדת להתחיל לחפוף על לברן. ועכשיו אני כבר חצי שנה על עמדה שלישית! לא רוצה לחזור ללברן בשום פנים ואופן!
שמחה וקצת חוששת/עצובה/מוזר לי. אבל בעיקר שמחה על ההזדמנות.
כרגע אני בקטע של להמשיך לתת לאלוהים לבנות אותי. אני רוצה שתפתחי את רומים י''ב ותבדקי אם הצלחת להתקרב קצת למטרה. אם לא - אל תתבאסי, אבל תפני לאלוהים דחוווווף. כרגע אני יותר בשלב מרוחק אבל סבבה. לפחות אני לא סטטית. כבר אמור להיות לך סמל על הזרוע, נכון? לפני 6 ימים! אבל עדיין לא תפרתי כי אני בלאי. יאללה, השחרור מתקרב, ובדיוק לפני שנה אמרת לעצמך שאת רוצה ללמוד חינוך מיוחד+גננות באורנים. מה הולך עם זה באמת? נרשמתי!!!
מה שלום י'? את שומרת עליה? לצערי נכשלתי במשימה
האם השנה הראת שמחה,אהבה,אמונה? האם בישרת מספיק? האם בטחת בה'? בזמן האחרון אני מראה בעיקר שביזות
האם התקרבת אליו? אני חושבת שמצד אחד כן, מצד שני התקרבתי גם לעולם.
לפני שנה היית די אופטימית, הרבה יותר משהיית לפני שנתיים. בגרת.
תמשיכי להיות אופטימית. תעשי יותר זמנים שקטים. תחזיקי באדון ואל תרפי. אני אנסה. אבל זה כל כך קשה :(
תזכרי שאם הזמן יהיה רק יותר קשה, וזה באמת בא בקטע אופטימי, תנצלי כל רגע. הוא לא יחזור על עצמו. למה לבזבז אותו על שביזות?
יצאת בסוף לקמ''א? אם כן, אז למה עשית את זה לעצמך? XD
אם לא, האם את מתחרטת? ממש לא, ואני כל כך לא מתחרטת!!!
וחזרת לזכור פסוקים בע''פ? אם לא - בקצב הזה תשכחי הכל. לא טוב.
עדיין קשה לך וזה להיות במקומות מלאי מאמינים? עדיין לא מוצאת את עצמך שם? ובהלל וזה? למדתי ללבוש את החיוך הצבוע בין מאמינים. מעטים האנשים שבאמת יודעים מה עובר עליי. שכבות הגנה וזה.
מרשה עדיין שונאת אותך? לא נראלי. מאז אפילו הדרכתי בקייטנה אחת טראומתית במקצת.
מופתעת מזה שאלו היו המחשבות שלך לפני שנה? יש דברים שנורא מפתיעים אותי, ויש דברים שזכורים לי היטב, שאני מתמודדת איתם גם היום
דרך אגב, משהו התקדם עם כל הקטע של הצעירים באריאל? ובגוף המשיח בכללי? מצאת את המקום שלך? אם לא, לא נורא, אולי זה יקרה עוד שנה.
החיים תמיד מתקדמים. חיוך ציני
חסד ושלום לך, אהובה. ואת באמת אהובה. חיוך אמיתי. זה באמת עודד אותי עכשיו
אני באמת רוצה לחזור לעדכן בבלוג. אני מתגעגעת לזה :(
| |
|
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
