My journey to heaven

אתמול הייתי בידה''ש בפיקניק שבועות. פעם שלישית שלי שאני הולכת. מוזר לחשוב על איך כל פעם זה שונה לגמרי. הדרך שאני מגיעה, הנשים שאני נמצאת איתם, החוויות. לפגוש כל כך הרבה אנשים מהעבר. אנשים שפעם הייתי רואה הרבה. אבל אחרי שנה וחצי אינטנסיביות כל כך... גם אני השתנתי. דברים שהיו חלק מחיי פעם כבר אינם חלק מחיי. גם אם אני רוצה לחזור לזה, זה לא יחזור. אני בתקופה אחרת עכשיו. הקייטנות, ל' הקטנטנה שכבר לא כ''כ קטנה וכבר לא כ''כ זוכרת אותי, נצור - ששום דבר כבר לא התעורר בי כשפגשתי את בני שכבתי. ואותם אנשים שכן הייתי איתם - לפני שנה-שנתיים לא היה מצב שדבר כזה היה קורה. מעניין מה יהיה בשבועות הבא - אם אגיע בכלל..

ולב מלא תודה לאלוהים ששומר אותי בידיו. אני עדיין מאמינה לא בגלל הכוח שלי, לא בגלל האנשים שמקיפים אותי (כי בתכל'ס אלוהים די אוהב לשים אותי לבד בכל מיני מקומות), לא בגלל הנחישות או ההתמדה או קריאות הבוקר ה''קבועות''. רק בגלל חסדו.

לפני 2000 שנה רוח הקודש צלחה לראשונה על חסידי ישוע. היום, בערך 2000 שנה אחרי, אותה הרוח חיה בי. שומרת אותי בחיים. פועלת בי בדרכים ובמתנות שלא ידעתי על קיומן. יש לי עוד הרבה לאן להשתפר. אבל עצם הרעיון שאלוהים בחר לפעול דרכי!!

אני צריכה להשתפר בקטע של לעבוד בתור קבוצה. נורא קשה לי להיות עם מאמינים אחרים בקטע של עבודה משותפת. אין לי כבר שמץ של מושג איך עושים את זה. אולי הבעיה היא לא בגוף, אלא בי. כי כל מערכת מורכבת מאנשים. ואם כל אחד לא יעשה את העבודה בצורה המקסימלית, המערכת לא תעבוד כמו שהיא אמורה לעבוד. אני זקוקה לו כדי לעשות הכל בצורה מקסימלית, אבל גם חסד לאחרים וסבלנות כשהם נכשלים. כי אנחנו לא מושלמים. אלוהים כן.

יושבת בחדר. שומעת רוני פרימן. קצת לבד. קצת עצוב על תופה שנגמרה. יש עוד דברים לעשות עד שחוזרים לבסיס. זקוקה לאלוהים כדי להמשיך להחזיק את הראש מעל המים. באמת שהוא היחיד שמבין אותי. היחיד.

נורא קל לנו לשפוט אנשים לפי ההכרות הראשונית. לראות מישהי עם שיער מחומצן, פרנץ', אייפון עם כיסוי ורוד וסקיני איילים ובאותה השניה להחליט שכל מה שיש לה בראש זה הלייקים לפרופיל'וש, החבר הזמני ושהרס''פ לא ימצא את המחליק שהיא מחביאה בחדר. וכך הדיעה שלנו עליה תתקבע ולא נחשוב אפילו שיש משהו מעבר. רוב הסיכויים שלא נגש ונדבר איתה באמת. יכול להיות שאתם מכירים מישהי מכיתה ט' - ואתם מכירים אותה כבר כמה שנים, ואתם מכירים אותה בתור ההיא מכיתה ט'. הדיעה שלכם עליה מקובעת ואתם לא מתארים לכם שהיא השתנתה. וזה דווקא די הגיוני שהיא השתנה. כל יום אנחנו גודלים. הדברים שאנחנו עוברים מעצבים אותנו, משנים את תפיסותינו לגבי נושאים מסוימים. הדיעות שלנו מתבססות. אנחנו נעשים ביקורתיים יותר. למעשה, חברה שלא פגשתי במשך חודשיים יכולה להיות כ''כ שונה ממה שהיא הייתה אז. זה משהו שהתחלתי לקלוט כשדיברתי עם חברה על מישהי שחושבת שהיא מכירה אותי - אבל היא ממש לא מכירה אותי. נכון, אנחנו מכירות 6 שנים, אבל היא לא דיברה איתי ברצינות מעולם. היא לא מכירה את מי שאני באמת. אולי היא הכירה את מי שהייתי פעם, אבל היא ממש לא מכירה את מי שאני באמת. במיוחד אם נתחשב בעובדה שהיא אף פעם לא באמת מקשיבה לי. אנחנו לא באמת מדברות. לעומת זאת יש את ש'. את ש' פגשתי לפני 4 חודשים כשהגעתי לבסיס. היא נראת הכי שטותניקית שיש, אחת שלא אכפת לה מכלום, צוחקת, עושה הרבה שטויות חיקויים ורעש. וזה מה שחשבתי עליה. עד שהתחלתי לדבר איתה באמת. גיליתי אדם מדהים. מישהי שחושבת יותר ממה שהיא מדברת (והיא מדברת הרבה), מנתחת דברים, מקשיבה, עושה הכל מסיבה מסוימת. מה היה קורה אם הייתי ממשיכה להסתכל על הקליפה החיצונית שהיא מפגינה?

עוד נקודה היא שאנשים נוהגים להראות את הקליפה החיצונית מסיבה מסוימת. הם פוחדים שלא יאהבו אותם אם הם יתחילו להתעמק. יתחילו לשפוט אותם, לצחוק עליהם. אז אנשים מפגינים בצורה קיצונית את החוץ שלהם ואת עצמם האמיתיים עם כל המחשבות, ההתעמקויות, התובנות והרגשות משאירים בפנים. שיתקבע שם. שלא יפרוץ. אולי רק לחברה הכי טובה.

בספר קהלת ג' 11 רשום ''את-הכול עשה, יפה בעיתו; גם את-העולם, נתן בליבםמבלי אשר לא-ימצא האדם את-המעשה אשר-עשה האלוהים, מראש ועד-סוף.'' 

את העולם נתן בלבם... אני מאמינה שהמילה ''עולם'' מדברת על השאיפה למשהו מעבר. חיי נצח? העולם שמעבר למה שרואים? ומכאן בעצם נובע העולם הפנימי של כל אדם. ההתעמקויות הטבעיות שיש לו. 

הלוואי שהייתה לי היכולת לראות כל אדם ולזכור שהוא לא מה שרואים כלפי חוץ.