My journey to heaven

זה התחיל ביום שני שעבר,שההורים שלי נתנו את ברכתם לשנת שירות,

הניחו עליי את ידיהם,והתפללו,

וקיבלתי את אישורם לצאת לדרך

המשיך כשהגעתי לפה - 

סיפרתי למנהל מחלקת נוער שאני מאמינה והוא ביקש שאעביר על זה פעילות קצרה.

והבי''ס שהשתבצתי בו לפעילות בוקר - בי''ס יסודי דתי שמורכב מכיתות קטנות וילדים שזקוקים לאהבה.

בערב - פרוייקט חונכות.

והבנות המדהימות שאני עושה איתן את הש''ש?

ללמוד לראות אותן כמו שאוהים רואה אותן ולא את המעשים שלהן,

כי כולנו חוטאים.שקר הוא בדיוק כמו רצח ורצח הוא בדיוק כמו עבודת אלילים ועבודת אלילים היא בדיוק כמו גאווה.

ישוע מת בגלל השקר שלי,והעבודת אלילים שלה,והרצח שהיא ביצעה,והגאווה של כולנו.

אותו מוות.המוות שהיינו ראויות לו.

פשוט הבנתי עכשיו שאלוהים שם אותי במקום הכי מושלם שאני אמורה להיות בו כרגע.

המקום שבו אני אמורה להיות אור בחושך.

ואני כל כך זקוקה לו!

אני לא אוכל לעשות את זה בלעדיו.

לא אוכל לעשות את זה בכוח שלי.

אני צריכה להעמיק את היחסים איתו,

לדעת אותו טוב יותר,

להתמלא באורו ואהבתו כדי שאוכל גם לשקף אותם.

אלוהים - תודה.

אין יותר ספקות בקשר לשנת שירות.

כרגע אני במקום המושלם שאני אמורה להיות בו.

אני זקוקה להרבה תפילות כרגע.

טוב, אני יושבת כאן בבית ומנסה לחשוב איך הולכת להיות השנה..
 אנחנו יושבות כאן ומדברות צוחקות ומנסות להבין לאן הכל יוביל אבל זה לא בדיוק הולך..

אני מאמינה אבל שהכל יהיה בסדר והשנה הזאת תהיה שנה מדהימה ומוצלחת,

אין לי מה כל כך לכתוב אבל אני בטוחה שאהיה לי זמן לכתוב לך הרבה יותר..

אוהבת אותך רותם :),

חברת קומונת נשר 2011-2012

אז ביום שלישי ליתי על האוטובוס עם המזוודה הענקית שקניתי בארה''ב,התיק הגדול שקיבלנו בכנס מתגייסים בבית ספר,ועם התיק נצור שלי.האוטובוס לקח אותי לתחנת רכבת מרכז שמשם- מהתחנה הרחוקה ההיא נסחבתי עם כל התיקים עד הרכבת,ונעמדתי בתור.הקופאית צרחה עליי כי היא יצאה להפסקה ולא שמתי לב אך בסופו של דבר מכרה לי כרטיס. נסחבתי עם כל התיקים עד לרציף בדיוק בזמן לגלות שפספסתי את הרכבת (:

אחרי כ20 דק' באה רכבת נוספת שעליתי עליה עם כל התיקים ומשם הלכתי לתחנת אוטובוס - ופספסתי אוטובוס נוסף...בסופו של דבר הגעתי איכשהו לנשר וגיליתי שהדירה לא מוכנה.אין מצב שאני חוזרת הביתה!! אז...מה עושים?

את הלילה בין שלישי לרביעי העברתי בדירה של המורות חיילות ולמחרת נסעתי לל' היקרה לקריית מוצקין. 

אלוהים באמת סיפק את כל צרכיי וביום חמישי נסעתי לדירה לנשר. הנהג מונית לקח ממני 40 ש''ח בגלל כל התיקים ואחרי זה הזמנתי אוכל סיני שלא היה טעים בכלל :(
עכשיו אני קצת יושבת לי רעבה ובודדה בדירה בנשר ותוהה איך יעבור הסופ''ש. 

ההרגשה היא שהחברים בבית קצת שכחו אותי.

וקשה לי.

אולי בכל זאת אני לא עצמאית כמו שחשבתי?

הרשו לי לספר לכם סיפור:אֱוִיל בָּנָה אֶת בֵּיתוֹ עַל חוֹל. הַגֶּשֶׁם יָרַד, בָּאוּ הַשִּׁטְפוֹנוֹת וְנָשְׁבוּ הָרוּחוֹת וְהָלְמוּ בַּבַּיִת הַהוּא; נָפַל הַבַּיִת וּגְדוֹלָה הָיְתָה מַפַּלְתּוֹ.

היסוד שעליו בנה האויל את ביתו היה חול.בסיס לא מוצק,רעוע.

במקום לבנות את אמונתו על מערכת היחסים האישית עם בורא עולם הוא בנה אותה על תרבות,קבוצת הנוער הסווופר מגניבה ומושלמת שלו,הכנס/קייטנה הכייייפית שהוא היה בה,החברים המאמינים המדהימייייייייים שלו. 

בשלב כלשהו באו סערות לחיים שלו:הקבוצת נוער שגם ככה הייתה במצב לא טוב,והאיש לא שם לב לזה בכלל,התפרקה.האיש כבר לא מצא את הסיפוק שלו בכנסים וקייטנות.וחברים - גם הם בני אדם,באים והולכים.

וככה התנפצה לאותו האיש הבועה.

השאלה האמיתית היא מה יעשה האיש הזה עכשיו?
האם הוא ישב בין ההריסות ויתאבל על העבר?

או שיתחיל לבנות את ביתו מחדש,הפעם על יסוד נאמן?