My journey to heaven

היה היה פעם, לא כל כך מזמן, במקום לא כל כך רחוק מכאן יצרן צעצועים זקן וטוב לב. הוא לא היה סתם יוצר את הצעצוע, הוא היה מעצב אותו בצורה אישית, בדיוק בדרך שבה הוא רצה שהיא תראה, אם זה נקודת חן ליד העין השמאלית של בובת החרסינה מיכל, או התלתלים הערמוניים הפרועים של ברק החייל, וכך גם את הדובי יואב החליט ליצור בצורה מיוחדת - הוא מילא אותו בהמון צמר, ככה שהוא היה חמוד ושמנמן, צבעו היה חום בהיר, אוזניו וכפות ידיו ורגליו היו כהות, ועיניו קטנות ושחורות. יצרן הצעצועים היה לא סתם יוצר את הצעצועים ומעניק להם אישיות, אלא גם השתמש באבקת קסם מיוחדת שנפחה בהם רוח חיים. כך, לפתע, הדובון יואב קם, הניע ידיו, הניע רגליו, צחק בצחוק גדול. יואב התבונן למעלה וראה את יצרן הצעצועים מתבונן עליו באהבה, עיניו משדרות טוב לב, חיוכו מתפרס מאוזן לאוזן.

''שלום יואב'' אמר יצרן הצעצועים

''מי אני? איפה אני?''

יצרן הצעצועים צחק.

''שמך יואב, אתה דובון צעצוע. יצרתי אותך בעזרת בד, צמר, שני כפתורים שחורים והמון אהבה'' השיב לדובון המבולבל ''אתה נמצא בסדנה שלי. כאן אני יוצר צעצועים כמוך,'' יצרן הצעצועים הסתכל על יואב באהבה ''בינתיים אתה תגור פה. אני אגיע לפה כל יום, ותשחק איתי ועם הצעוצעים האחרים, אני רוצה שתלמד להכיר אותי. ובבוא היום אקח אותך אל ביתי, שם אני מכין לך מקום מיוחד.''

''איזה כיף!'' צהל הדובון

בימים הבאים למד יואב להכיר את יצרן הצעצועים, לבטוח בו ולאהוב אותו. הוא גם הכיר את הצעצועים האחרים הממתינים בסדנה - ליה, בובת הסמרטוטים המתוקה, בעלת יופי פנימי יוצא מהכלל, שמעון הכבאי האמיץ, חסר כל חת, לביא - גור אריות קטן וביישן, וגם קצת פחדן. בסדנה לא היה חסר ליואב כלום - היה שם מזון בריא לדובון צעצוע כמוהו ולכל שאר החברים, היו לו חברים בשפע, היו שם ספרים, מיטות, שולחנות.. כל מה שדובוני צעצוע יכולים לבקש לעצמם. הבעיה היחידה הייתה שיצרן הצעצועים היה יוצא מדי ערב לביתו, כמובן שהוא היה חוזר כל יום לבקר את ילדיו הפרוותיים, ולעבוד על צעצועים נוספים, אך הנוכחות שלו לא הייתה מספיקה.

יום אחד כינס יצרן הצעצועים את כל צעצועיו בסדנה וסיפר להם שהוא עומד לצאת למסע של כמה ימים על מנת להביא חומרים חדשים לסדנה. הוא אמר להם שהם יכולים לנהל את חייהם כרגיל בתוך הסדנה, אך הוא ציווה עליהם בשום פנים ואופן לא לפתוח את החלון הגדול. וכך יצרן הצעצועים יצא למסעו.

אותו היום היה קצת מוזר לצעצועים. הם התגעגעו לאביהם, אך השתדלו להתנהג כרגיל.

באותו לילה יואב הדובון התקשה להירדם.

כשכל הצעצועים והבובות כבר ישנו במיטותיהם הבחין יואב בצל החולף במהירות ליד החלון. בהתחלה יואב נבהל ועצם עיניו במהירות, אך מרוב סקרנות פקח עין אחת והציץ, ושוב ראה את אותו הצל. יואב התקרב בחשש מה אל החלון - ובפעם השלישית שהצל חלף שם, הדבר הזה עצר מול יואב. בצד השני של החלון עמד עכברוש גדול, אפור ומכוער.

''היי שמנמני, אותך לא ראיתי אפ'פעם. מי אתה?'' אמר העכברוש

''אני לא שמנמני. אני יואב הדובון. נוצרתי לפני כמה ימים על ידי יצרן הצעצועים'' השיב יואב, שקצת נפגע

''פ'חח. בטח לא שמנמני. את שמן-כמו-דובון-שבלע-סבון. ראית את הבטן שלך?'' הקניט העכברוש

''אבא יצר אותי ככה ואני הכי יפה שיש בעיניו. הוא אוהב אותי ככה וזה מה שחשוב'' התגונן הדובון

''בטח אוהב. אם הוא כל כך אוהב אותך לאן הוא נעלם? למה הוא השאיר אותך לבד?''

''הוא הלך להביא דברים בשבילנו, לסדנה''

''שטויות במיץ. הוא עזב אתכם.''

''זה לא נכון!!''

''יאללה יאללה, בוא תכניס אותי. אני קופא מקור פה בחוץ.''

''אני.. אממ.. לא יכול. אבא אסר עליי לפתוח את החלון בשום פנים ואופן'' גמגם יואב

''זו הוכחה שהוא לא כל כך טוב כמו שאתה חושב. להשאיר עכברון מסכן כמוני לקפוא מקור בחוץ? חוץ מזה, הוא בטח לא רוצה שתראה את כל היופי שמחכה לך שם''

''אני בטוח שיש לו סיבה לכך''

''בוא לכאן מחר בצהריים, תציץ מהחלון, ותראה את כל מה שאתה מפסיד''

''אממ...''

''לילה טוב שמנמן''

העכברוש ברח בחלקלקות. יואב הדובון היה מבולבל ועצוב. הוא חזר למיטתו כשמוחו קודח ממחשבות.

כשפקח יואב את עיניו, נזכר באירועי הלילה שעבר ורץ אל החלון. בחו. חיממה השמש את הגגות האדומים של הבתים. מתחת לכל חלון הייתה אדנית מלאה בפרחים בשלל צבעים. בין הפרחים עפו דבורים ופרפרים. בין כל כמה בתים צמחו עצי פרי שונים. שיחים קישטו את הרחוב. יואב היה שקוע ביופי הזה ולא שם לב שבצד השני של הזגוגית נעמדו שני עכברושים.

''היי שמן. אתה רואה מה הזקן הזה מנסה למנוע ממך?'' אמר קין, העכברוש שיואב דיבר איתו אתמול בלילה.

''כן, בוא תציץ החוצה, רק תוציא את הראש מהחלון, שתוכל להריח את הפרחים'' הצטרף חברו בשכנועים.

''אממ.. אני.. אני..''

לפתע התחיל קין להשתעל ולפרכס. יואב הסתכל עליו בבהלה.

''מהר, תביא לו כוס מים!'' ציווה העכברוש השני.

''אני.. כן,''

יואב רץ למטבח הקטן והביא כוס מים צוננים. הוא פתח פתח צר בחלון ולפתע קם קין כאילו כלום לא קרה, הוא והעכברוש השני משכו את יואב, שניסה להתנגד, והשליכו אותו לעבר הרחוב הסואן. בינתיים, חמקו שניהם אל תוך הסדנה. 

יואב נפל מגובה של כ15 מטר, בזמן שנפל, חתכה את זרועו חתיכת ברזל שהייתה על הבית, וזרועו כמעט וניתקה מגופו. יואב נחת על המדרכה מעונה מכאבים, פוחד, מיואש, אך בעיקר מתבייש בעצמו.

''מה עוללתי? איך יכולתי ליפול לתרגיל המלוכלך שלהם? מה יקרה לחברים שלי? האם אבא כבר לא יאהב אותי?'' מחשבות אלו ועוד רבות אחרות עברו במוחו של הדובון הקטן בזמן שדמעה ועוד דמעה זלגו במורד לחיו והרטיבו את המדרכה שעליה שכב. 

בזמן שבכה, התקרבה אליו דמות לא מוכרת, היה זה בחור צעיר, כמעט ילד. הוא אסף את יואב בזרועותיו. הוא לא אמר מילה, הוא רק בכה יחד איתו, חושב על ההשלכות של הטעות הקטנה הזו.

''בוא יואב, אני מכיר אותך עוד לפני שנולדת, אני אעזור לך'' אמר האיש.

היה זה בנו היחיד, האהוב, של יצרן הצעצועים.

הוא עלה בגרם המדרגות לעבר הסדנה, נושא את יואב בזרועותיו. הוא פתח את דלת הסדנה. הבלאגן ששרר שם היה נוראי. כל השולחנות היו הפוכים, הרהיטים היו מפוזרים בחדר. המקום שרץ עכברושים. חלק מהעכברושים הציקו לחבריו של יואב, חלק לעסו את הרהיטים, חלקם סתם התרוצצו בחדר.

''שקט!'' אמר בסמכותיות הבן.
החדר השתתק. כולם התבוננו עליו.

''עכברושים, אני מצווה עליכם לצאת מכאן.''

עכברוש-עכברוש הם יצאו מהסדנה, חלקם דרך הדלת, חלקם דרך החלון. כעבור מספר דקות לא נשאר אפילו עכברוש אחד בחדר.

הבן הניח את יואב על המיטה, עבר בחדר ובדק אם היו עוד צעצועים שנפצעו. הוא אסף את הפצועים והתחיל לתקן אותם. אשקר אם אגיד שזה לא כאב לדובון האומלל. הוא הרגיש את הצמר החדש בגופו, את המחט שתופרת את עורו, אבל הכי כאב לו לראות את הבן, הגדול, המכובד, לוקח אחריות על המעשה הטיפשי שלו. אחרי שסיים לרפא את הצעצועים הוא התחיל לאסוף את הבלגן. היו רהיטים שכבר היו הרוסים, אז הבן שילם מכיסו וקנה רהיטים חדשים. לצעצועים המסכנים לא נותר דבר לעשות אלא להסתכל עליו.

כשסיים לסדר נשמעו צעדים כבדים בגרם המדרגות. הלב של יואב ושאר הצעצועים רעד. יצרן הצעצועים הזקן נכנס לחדר. מבט אחד בעיניו של הבן הספיק לו כדי להבין מה קרה.

הוא הסתכל על הצעצועים במבט רציני ואמר ''אל תדאגו, ילדיי. המחיר כבר שולם.'' וחיבק אותם. 

כאילו, אני פשוט לא מבינה איך אלוהים יכול לאהוב אותי?

אני כל כך יצור דפוק.

החיים שלי הם פשוט מעגל של טעויות - וכשאני גודלת מהם אני חוזרת לאותו המקום. תמיד.

לא משנה מה אני אנסה לעשות כדי לברוח אני תמיד אגיע לאותה נקודה.

ואני פשוט מרגישה שאני מנסה לעשות דברים כדי להתקרב לאלוהים אבל בתכל'ס זה נהיה בסוף לסיבות אחרות. 

סוג של דתיות.

צמתי והכל וב ויפה, אבל בכל ה25 שעות האלה שהייתי אמורה להקדיש לאלוהים הקדשתי לו שעתיים וחצי וזה גם כשאני מלאה ברגשות אשמה על זה שאני באה אליו רק כשרע לי.

בערב כיפור הסתובבתי עד 2 בבוקר והייתי עם חברים, ושיחקתי קלפים. בצהריים גם, העברנו את הזמן עם הקלפים.

ועכשיו כשהצום יצא וכל זה ואני יושבת במחשב, שוב הייתה ההרגשה הזו של לשבת בפייסבוק ולראות כמה יפים החיים של כולם - בגלל ההרגשה הזו התחלתי לשמור שבת, כדי להתרחק מזה. וזה לא עוזר. הבעיה היא בי - לא במחשב.

וזה שאני מנצלץ את השמירת שבת כדי להתרחק מאנשים?

מה, אני דפוקה?

טוב, כן.

ואני פשוט מבקשת מאנשים שאני מכירה שקוראים את זה לא להגיב. ולא לדבר איתי על זה.

ביי.

משה היה כבר בן מאה ועשרים. לבוש בשלמה פשוטה מעוטרת בפסים אדומים. הוא השתמש במטה שלו כדי לטפס על הר נבו. הוא חשב על כל מה שקרה עד עכשיו. וכשאני אומרת עד עכשיו, זאת אומרת שהוא נזכר בילדות שלו במצרים, ההשתובבויות האין-סופיות עם רעמסס, העושר, זה שלא חסר לו כלום. אבל הוא עדיין לא היה מאושר. הוא לא הרגיש שייך. יום אחד גילה שהוא עברי, ושהעבדים במצרים הם בני עמו. מאותו רגע הכל השתנה. אחרי כמה ימים ראה מצרי מכה עבד עברי, מבני עמו. משה זעם. הוא הפריד בין המצרי לעבד אבל מרוב זעם דחף את המצרי והוא נמל מגובה של 5 קומות לערך ומת במקום. משה המבוהל נמלט למדבר. הואנזכר באותם ימים בהם הלך רעב וצמא עד שהגיע לבאר. שם פגש לראשונה את ציפורה, בת יתרו - כהן מדיין. ציפורה... כמה שהתגעגע אליה. כבר כמה שנים שהוא חי בלעדיה. וכמה שהוא רצה שהיא תהיה לידו עכשיו, ברגעים האלו שבהם הכל עומד להיגמר, ומשהו טוב יותר, נצחי, עומד להתחיל. הוא נזכר במדיין שקיבל אותו כאילו היה בנו. במשתה המפואר שנערך לכבוד חתונתו עם בתו של ''הבוס הגדול''. הוא גר איתם כמה שנים אך זכר היטב את אותו היום הבהיר בו הלך לרעות את צאנו של יתרו, ואחת הכבשים ברחה לה בין הסלעים. הוא זכר איך הוא רדף אחריה עד שהגיע לאיזה ואדי, מוקף הרים עשויים מסלע אדום. הוא הרגיש שם נוכחות קדושה, נוכחות שלא יכל לעמוד בפניה, ואז הוא ראה אותו. בצורת שיח בוער. הוא שמע את הקול וציית - הוא של נעליו מעל רגליו ונפל משתחווה לרגליי הסנה שבער ולא כבה. משם הכל באמת התחיל. חייו השתנו לעד ומעולם לא חזרו להיות כמו שהיו לפני כן. בציותו לקול הזה הוא עשה דברים שמעולם לא חשב שיעשה - הוא התייצב נגד ''אחיו'' שגדל איתו יותר מעשר פעמים בדרישה לשחרר את עמו. הוא הכריז על מכות ואסונות כל כך כבדים, ולמרבה הפלא, הם באמת התגשמו. הוא הנהיג עם שלם ויצא איתם ממצרים. הוא חצה את ים סוף לשניים ועבר בתוכו כשכל העם הולך אחריו. הוא מעולם לא תיאר לעצמו מה יכול לקרות כשהולכים אחרי אלוהים. כמה מדהימה ההליכה הזו יכולה להיות. נכון, היו חלקים כואבים, וקשים - היה לו קשה לראות ילדים של חברים ישנים נהרגים באותו לילה קשה, את אחיו נהרג תחת גלי הים, החוסר אמונה שלו בעצמו עם פיו הכבד. את עמו בונים עגל מזהב ומשתחווים לו ביום שהוא עלה להביא את עשרת הדברות. היום בו הוא לא ציית לאדונו ונקש על הסלע במקום פשוט לדבר - בגלל אותה טעות הוא עולה עכשיו על ההר לראות את הארץ המובטחת, אך הוא יודע שלעולם לא יוכל להיכנס אליה. הוא הנהיג את העם הזה כל כך הרבה שנים. את השעות האחרות שלו ניצל ע''י נתינת הוראות אחרונות - מצוות שאדונו העביר לעם דרכו, ובדקות האחרונות בירך את העם. ועכשיו הוא מטפס על ההר בשביל לחזות בנחלה שהובטחה לילדיו, רק לראות. הוא ידע שאחרי שהוא יראה זאת הוא ימות. לא, הוא לא באמת ימות, כי הוא ידע שברגע שנדמתו תעזוב את גופו היא תעלה לארץ המובטחת האמיתית, ושם יראה את אדונו פנים אל פנים, ולא חלק קטן כמו שהיה אז (למרות שזה גם היה הישג מרשים). הוא סיים את העליה הממושכת. הוא לקח נשימה ארוכה והסתכל במבט ממושך על הארץ שלעולם לא יזכה להכנס לתוכה.

הכל בסדר, באמת שכן. סבבה לי בצבא והכל.. ויש לי קורת גג לישון מתחתיה, ומשפחה, ואני בד''כ לא רעבה... תודה לאל.

אבל זה כאילו שהכל אוטומטי, וגם, כאילו שמשהו חסר. הזמנים עם אלוהים כאלה אוטומטיים - לקרוא מהר את הפרק היומי לפני שאני נרדמת וזהו.

התחלתי לשמור שבת בשביל לעזוב הכל ולהתקרב קצת לאלוהים. אבל הייתי 2 שבתות בבסיס - שזה כבר אומר שזה לא כמו בבית, ו-וואלה, אני כן מרגישה מנוחה אמיתית, אבל לא באמת מצליחה להגדיש זמן לאלוהים. ואח''כ היה הסופ''ש ריסק הזה שאני כאילו שמרתי אבל הפלאפון היה בכוננות, והקהילה עשתה לי כ''כ רע. בכוח הכרחתי את עצמי ללכת לקרוא עם עצמי את פרשת השבוע בזמן שכולם ראו סרטונים. ואחרי זה שבת ארוכה בצה''ל (ראש השנה+שבת) ושוב, נחתי והכל אבל בקושי הקדשתי זמן לאלוהים. הכל מרגיש לי כל כך אוטומטי. ואני קצת סובלת ממחסור בברזל, שאני מנסה להשלים עכשיו. ואני שמנה. והשן שלי קצת מדאיגה אותי. על הקטע של הקהילה אני לא אתחיל לדבר בכלל. כאילו, אני מיואשת. ואני מרגישה כל כך בודדה, גם בבסיס אבל גם בבית. והתחלתי לחשוב על זה: איך בני ישראל וזה הסתדרו בלי רפואה כמו היום? והייתי היום בק. בית וקראנו שמות כ''ג והפסוק הזה נתן לי את התשובה: ''וַעֲבַדְתֶּם, אֵת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וּבֵרַךְ אֶת־לַחְמְךָ וְאֶת־מֵימֶיךָ; וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ'' (פס' 25). אלוהים הבטיח שאם נעבוד אותו הוא יסיר כל מחלה מאיתנו. האם זה אומר שאני לא עובדת אותו מספיק טוב? אוףף. אני מיואשת. מה הוא רוצה ממני? הלוואי שיום כיפור יעבור טוב.