כשאני נסגרת בין ארבעת הקירות ומרשה לעצמי להתבקע מתוך עצמי לשוטט חופשי
כל היישויות שבפנים מטיילות עכשיו בשמחה בחדר
יש העסוקות בלחתוך חלקים מהקיר,יש המורחות על עצמן בוץ ויש ששומעות למנגינה ונרדמות בשלווה מתוקה
לפעמים אני מתפוצצת מרוב שיש בתוכי
ואני שוכחת שהדרך הכי פשוטה ונעימה לי להתמודד
היא פשוט לתת לדברים לצאת
וכמה שעבורי זה נשמע כמו קלישאה מוחלטת לרוב כשאני נתקפת במצבי לחץ שמטפסים לי
על הגב ומפוצצים לי את תאי המוח אני נאבדת בתוך המחול של עצמי וכמו המרחב סביבי הופך כל כך צר וקטן שאין לי אוויר וכל מה שבא לי זה לחנוק את עצמי
ואז אני תופסת ספר,מילים,תופסת את עצמי ונותנת לדברים לצאת
פתאום התחילו לזלוג הדמעות,בלי שום קשר,בין ההגיון היה מרחק עצום לדמעות
אבל ידעתי,ידעתי שהן צריכות לצאת ועכשיו קל לי יותר
הלב שלי פוחד להפגע
הוא פשוט כל כך פוחד שהוא מעדיף להישאר שם בפנים עד קץ הימים מלאי הנשימה וזהו,
לחיות בתוך מרחב ענק של פנטזיות שלעולם לא יכולות להיהרס כי הן נטועות בפנים,חצובות כבר אלפי שנים בסלע חיי
ומה כל כך נורא בלהפגע?אני רוצה לשאול את עצמי את השאלה הזו
אז מה,מה כל כך נורא?נפגעים וקמים!
אולי כי לוקח לי המון זמן לקום כל פעם...והזכרונות והכמיהות לוחצים בחזה לעלות אל הדלתות העגולות,היכן ששוקעות הדמעות
המילים יוצאות בכל הצורות שלהן
אחרי שבלילות האחרונים אני חולמת ברצפים משונים על בנות שרודפות אחרי ואני מורחת עליהן בוץ והן מנסות להרוג אותי
כמו האלות המלוכלכות שבתוכי,צורחות עליי לתת להן מקום
אבל אני לא יכולה,אני לא יכולה לאפשר להכל,זה גדול עלי
אני הופכת להיות קטנה ממול היישויות שבתוכי
אולי זה מה שסכיזופרנים מרגישים
שהקולות שבפנים שדורשים הופכים גדולים מהם
ואז לנשום
ועכשיו לנשום
לאט לאט
הרעש יהפוך לשער
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
כמו צמח בר..