הן נולדו לפני כמה שנים
מהודרות בחן רב ויופי עטוף בשבריריות רכה
אני מסתובבת ביניהן (או שמא אני אחת מהן)
הן עסוקות בלפטפט על הזחלים שהן רואות שבאים לבקרן לפעמים או על זרים שטעו בדרכם
או על הדמיון שלהן,להעז ולצאת משם
בכל פעם שאני מסתובבת מהאחת לשניה הן מופתעות,בוהות בעימעום מבריק
כמו מסתכלות עלי מתוך השלוליות מים
ואני מתבלבלת אם הן אמיתיות בכלל או לא
תחילת החורף
הרחוב הומה דממה
רק צעדים שקטים מפרים את הקודש
אני נעמדת,ככה סתם,לבדי
מתחת למטריה שחורה וגדולה ששומרת עליי היטב
אך גם מצרה לי את קו האופק
בין ספסל לא רומנטי ושיח מהודר
עדיין דומם,כל כך דומם
עד שמתחיל הגשם
ואני יכולה ליצור ממנו מנגינות שלמות,בתוך הראש שלי
ממבט חטוף בספסל אני קולטת דמות
היא גם בדומייה מוחלטת,כמו הרחוב
ורק ההבעה שעל פניה מעומעמת
נראה כי לא קר לה כלל
נראה כי היא מתחממת מלראות אותי
והגשם רק שוטף את יגוניה
אני נושמת עמוק
היא נעלמה
נותרתי אני,עם קו האופק הצר שלי
והשחור שלי
אני עוצמת עיניים והן מופיעות סביבי,
חובקות איתי את אותה המטרייה
הן נולדו עכשיו
כועסות,שבורות,
מתגוננות,מפויחות
מפוחדות
הוא מנסה להתקרב,דופק בעדינות על דלת ביתה שתחת המטריה
אך היא לא מסכימה
והרי למדה להאמין רק למרחב שבה
רק לניילון הרטוב שעוטף את ליבה
ובשעות שהגשם חזק במיוחד וערפל כבד
אופף את קו האופק שלה,היא מעיזה לצייר חור בניילון הספוג
ולהציץ החוצה
בעיניים יפהפיות
ובתשוקה עילאית
אל עבר המרחב שלא בה.
הוא יבוא.
היא רק צריכה לדאוג לא להיבהל
בעיקר מעצמה.
יש כל כך הרבה זוויות בהן ניתן לנו לראות את העולם
במיוחד בחורף
כשהצבעים מתערבבים
והמשאלות הופכות מציאות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
כמו צמח בר..