אקטואליה שמקטואליה

המונח "פסטיבל רבין" כבר הפך שמיש לא רק בחדרי חדרים. לפני שנתיים-שלוש, העזתי להוציא את המונח הזה מפי רק בבית, בין ארבעה קירות, וכשאנשים מסוימים מאוד שומעים אותי. האמת היא שגם היום לא ארוץ לומר את זה בראש חוצות, פשוט כי זה לא מכובד בעיניי - אבל לפתע אני שומעת את המונח מפיהם של אנשים אחרים.

לעניות דעתי, העם נקעה נפשו, כמו שאומרת אורנה בנאי (לא על זה, כמובן). די. כמה אפשר לשמוע על יגאל עמיר באצטלה של כיבוד זכרו של רבין? שמתם לב שהשבוע האחרון התאפיין בעיקר בעיסוק ברוצח ופחות בעיסוק במורשת רבין עצמו? כתבות בעיתונות ובחדשות, עיסוק בדקות החקירה הלחלוטין לא מפתיעות של יגאל עמיר בכל פינה וביום (מלשון לביים) זעזוע מלודרמטי מתוזמן היטב. "האישה המפלצתית הזאת" מכנה אהוד יערי את לריסה טרימבובלר, ויונית לוי מצקצקת מבעד לשפתיים מאופרות בקפידה, כאילו מישהו באמת מופתע מכך שעמיר לא התחרט על הרצח. פשוט לא יאומן, הפתעה משמיים. הוא לא התחרט! איזו ידיעה בלתי צפויה ומרעישה. הוא לא התחרט!

השמאל נהנה מההזדמנות להפגין שוב עליונות מוסרית מצוחצחת היטב באמצעות אותו זעזוע מחושב, אבל זה כבר פשוט לא אמין. דשנו בזה, עברנו את זה. רבין חי חיים מלאים, אפשר היה להתעסק בנושאים קצת יותר מעניינים מעברו במקום להתעסק ברוצח ובפרי חלציו הממשמש ובא לעולם (ילד מסכן).

השמאל והתקשורת פספסו בגדול. הם יכלו, לו לא התעקשו לנכס אותו לעצמם בלבד, להפוך את רצח רבין למדורת השבט החדשה - אך 12 שנים לאחר הרצח המפורסם, ההזדמנות הוחמצה לחלוטין. מסחטת הדמעות, העיסוק האובססיבי דווקא בשנים האחרונות שלו ולא בתרומתו המכרעת במשך כל שנותיו המוקדמות יותר וההתעקשות להתעלם מעובדת היותו מאוד שנוי במחלוקת במהלך הקדנציה האחרונה שלו, הובילו את יום הזיכרון לרבין אל פתחו של האבסורד. הולידו את הכינוי "פסטיבל רבין" - שאינו בא להביע חוסר כבוד כלפי רבין עצמו, אלא כלפי מה שעשו מיום הזיכרון להירצחו.

מי שזוכר את הרצח, וישב בכיכר, והרגיש את השבר מרגיש שדורכים על התחושה האמתית ההיא, שהיתה מחוברת למציאות באופן מנוגד כל כך לתמונת בני האור ובני החושך שמנסים לצייר מאז. השבועיים שאחרי הרצח היו המעוז האחרון של חיבור למציאות שנראה מאז, ומה שסימן את סיומו היה חוסר ההבנה המוחלט של השמאל שיש הבדל של שמיים וארץ בין להסכים עם דעותיו הפוליטיות של אדם, לבין לבכות את הירצחו ואת עצם האפשרות של רצח פוליטי ביננו.

תמיד הייתי אשת ימין. אחרי שרבין נרצח הלכתי לכיכר, וישבתי שם עם הנרות והגיטרות ושירי ה"איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא" במקהלת קולות נחנקים - נחנקים ממה שקרה לנו, מהשפל, מההתפכחות מהאשליה שאנחנו, כולנו, כקולקטיב, מעל לאפשרות של רצח פוליטי - נחנקים כי הוא אכן היה אדם גדול, שעשה כל כך הרבה למען המדינה, שאהב אותה כל כך בדרכו, וכי לאחר מותו אפשר להניח ולמחול על כל הנזקים הפוליטיים שהוא עשה ורצה להוסיף לעשות. נחנקים על מה שארע לו, ועל מה שארע לנו. נחנקים כי גם לנו מותר. למרות שאנחנו אנשי ימין, ולמרות שחשבנו שחזונו משמעו הרס וחורבן, ולמרות שכעסנו וזעמנו והפגנו כשהוא היה בחיים (בלי לעשות מעשה מכוער ואיום כמו לנכס את השואה לצורך הפגנת עוצמת רגשותינו. כאן עובר הגבול) - גם לנו מותר להצטער שהוא נרצח. מותר לנו. הוא היה גם הרמטכ"ל שלנו, הוא היה גם ראש הממשלה שלנו, והוא היה חלק מהעם שלנו שקם בבוקר וגילה שהוא כבר לא מה שחשב שהיה עד הערב שלפני. אז לא היינו צריכים להסביר את זה ולהצטדק. אז היה ברור שמותר לנו להצטער ולהישבר גם אם לא הסכמנו. גם אם היינו במחנה שמנגד.

מה שקורה בתריסר השנים שעברו מאז הוא רמיסה ברגל גסה של התחושה הזאת, אך בעוד שאני ושכמותי מתרעמים על הזיוף ועל הפיכת השבר לקלישאה שכבר לא משכנעת אפילו אותנו, ישנה סכנה גדולה יותר. אלה שלא זוכרים את הרצח ולא חוו את השבר, שהיו צעירים מדי, מזלזלים ביום הזה מהסיבות הלא נכונות. 12 שנים אחרי, 12 שנים בסך הכל, ואף אחד כבר לא עושה עניין מהרצח הזה. כי הוא הונמך, ושויף, והפך לפלסטי ומלאכותי ובלתי אמין, והוצג באותה פומפוזיות שמאפיינת את הגמר הגדול של כוכב נולד - כאילו זה קרה למישהו אחר, במקום אחר, וזה לא באמת חשוב - וזה הנזק האמתי.