| 8/2008
 אם תרשו לי לרגע
(אני ממילא פה לבד, לא?)
יש לי וידוי - אני שונאת חתונות.
באמת. משתדלת להתחמק בכל הזדמנות שיש.
רצה הגורל, ואהוב נפשי הציע לי למסד את יחסינו.
זה לא בדיוק נפל עלי כרעם ביום בהיר, והסכמתי.
מבחינתנו "למסד את יחסינו" משמע לגשת לאחר כבוד למשרדי "משפחה חדשה", לערוך הסכם ממון ולחתום עליו. אה, וגם לרכוש ולענוד טבעות על האצבע המתאימה. סתם כך, בשביל ההרגשה.
רצה הגורל, ולאהוב נפשי יש משפחה, אמא ליתר דיוק, שבשום פנים ואופן לא היתה מניחה לנו לשכוח את זה לו היינו גוזלים ממנה את החתונה של בנה הבכור, ואין זה משנה ששנינו לא מעונינים בארוע. חייב שיהיה.
אהוב לבי, שתמיד היה ילד טוב (עד שזוגתו המכשושה נכנסה לתמונה), באמת רצה לתת למשפחתו הזדמנות לחגוג ולשמוח בשמחתנו - ואני? אני שונאת ארועים כאלה. אבל בשבילו, הייתי מוכנה להתפשר. על ארוע קטן, משפחות קרובות בלבד, באיזו מסעדה - ואז קומזיץ לחברים על שפת הים.
"יש בזה אמירה חזקה מאוד, שאת לא מוכנה לאחד את הארוע של המשפחות עם זה של החברים", אמרה לי חברה טובה. בסדר, מעולם לא הייתי טיפוס שמסתיר את רגשותיו.
אלא שעכשיו, כשהחוזה כבר חתום, הטבעות ענודות, ואנחנו מפרים את הסדר החברתי בכך שאנו מכנים זה את זו "אשתי" ו"בעלי" למרות שאין לנו שום כוונה להינשא ע"פ חוקי ישראל,
כשכמעט הכל כבר סגור וחתום מבחינת האולם, רשימות המוזמנים, וכל אלפי המטלות הקטנות הנדרשות לארוע מהסוג הזה (שבסופו של דבר, אל תשאלו, יכלול גם את המשפחות וגם את החברים וגם את החברים של ההורים וגם משפחה לא כל כך מצומצמת - או בקיצור, 130 איש),
וכשנותרו יומיים עד לארוע,
יצא לי כל האוויר מהגלגלים.
כל הדרך התעצבנתי וכעסתי ונלחמתי ולא פעם הייתי מוכנה לחנוק פרטים מסוימים הנמנים על המשפחה שלו, וצעקתי על דודה שלי (התנהגות מאוד לא אופיינית עבורי, האמינו לי) - עכשיו, פשוט אין לי יותר כוחות. נמאס לי.
מחמלי עובד עד מאוחר ביומיים האחרונים. נסעתי עם אחי ועם אמי למצוא לו נעליים לארוע. המשפחה שלי היא פתוחה מאוד, ואמא שלי יודעת בדיוק מה עמדתי בנוגע לארוע. חבל לה וכואב לה שאני עושה את זה מתוך רצון שייגמר כבר. כשהקפיצה אותי בחזרה לדירה הערב, אמרתי משהו בנוגע לכמה זה מתיש, אלפי המטלות הקטנות, המעצבנות והלא נגמרות של הארוע - והיא אמרה "בדיוק כמו שלא רציתם שיהיה", ואני אמרתי "בדיוק כמו שלא רצינו שיהיה."
תמיד חשבתי שזה מובן מאליו, אבל עכשיו אני מבינה עד כמה הגישה של אמא שלי נדירה וראויה להערכה. היא לא מנסה לומר לי מה לעשות, ולאחר ששיתפתי אותה ברגשותי האמיתיים בנושא היא היתה מוותרת על הארוע בלי לומר מילה - העיקר שאני אהיה מרוצה ומאושרת. היא לא ניסתה לדחוף לי רשימת מוזמנים (ביקשה בעדינות להזמין עוד 3 אנשים), ולא להגיד לי איך הארוע צריך להיראות, ולא להידחף להחלטות שלנו - ולא לבכות לי בטלפון בגלל שהחלטנו שאנחנו לא רוצים צלם וידאו או לנסות להזמין פסלים שלנו מבצק סוכר או להזמין בת דודה שתשיר בארוע. את כל אלה, אגב, אמא שלו דווקא כן עשתה.
רק לשם הבהרה - אמא שלי היא לא טיפוס קל וותרני. היא לוחמנית, אסרטיבית ודעתנית לפחות כמו הבת שלה (כותבת שורות אלה) - אבל בניגוד לאמא שלו, שחושבת על האושר שלה (וכנראה יוצאת מתוך הנחה שמה שעושה אותה מאושרת יעשה גם אותנו מאושרים, על אף שעשינו הכל כדי להבהיר לה שלא כן הוא), אמא שלי חושבת על האושר שלי.
אין לי כוחות יותר. אני אפילו בקושי מתרגשת מזה שהולכים למרוח לי צבעי מלחמה על הפנים לקראת הארוע (כל הצלמים שראיינו טענו שזה נחוץ. לא האמנו להם ובדקנו. זה נחוץ), פשוט שקט שבייאוש.
ואהוב לבי רק מחכה שזה יעבור, והוא יקבל בחזרה את השקט הנפשי ואת בת הזוג שלו גם יחד.
גם אני מחכה.
מתנצלת על הנימה האישית הלא רגילה. הרגשתי שאני חייבת לפרוק, ובסביבתי הקרובה אף אחד לא באמת מבין אותי. כולם תקועים בשבלונת ה"אויש, נו, תפסיקי לעשות הצגות", או "לא נורא שאת עוד לא מתרגשת, זה יבוא לך". בכל פעם שאני שומעת את המשפט הזה בא לי לירות למישהו בראש.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
