חיים בצל המוות

היום (6/4/2011) החברה המקסימה שלי דניאל התגייסה לצבא. הכרנו לפני בערך 3 חודשים בעבודה. אני לא יודע מתי ואיך נוצר החיבור בנינו, אני גם לא זוכר בדיוק איך זה קרה, אבל היום אני יודע דבר אחד, אני יודע שאלו הן 3 החודשים הכי טובים שהיו  לי השנה, ואולי אף 3 החודשים הכי טובים שהיו לי בחיים.

בחודשיים וחצי שאנחנו ביחד כל בוקר אני קם עם חיוך. אני פותח את העיניים, רואה סמס ממנה, ואין אדם מאושר ממני באותו הבוקר.

מספיק רק שאני שומע את השם שלה וכבר רואים חיוך מרוח לי על הפנים.

בחודשיים וחצי שאנחנו ביחד כל יום אני מרגיש שאוהבים אותי, וזאת ההרגשה הכי טובה בעולם. ההרגשה הזאת, שיש מישהו שאוהב אותך ובאמת איכפת לו ממך הופכת כל דבר בחיים האלו ליפה, ונותנת לך את ההרגשה שאין דבר שהוא בלתי אפשרי עבורך.

לפעמים היא אומרת שהיא לא מבינה מה אני מוצא בה, אבל מה שהיא באמת לא מבינה זה איזה אוצר נדיר היא. אדם שיכול להוציא ממך את הטוב ביותר ולגרום לך לחייך הוא אדם נדיר, ואין הרבה כאלו. היא בדיוק כזאת! היא אדם מדהים, והיא לא מבינה בכלל כמה אני שמח שהכרנו.

לפעמים אני מרגיש שאני לא מחזיר לה את אותה כמות האהבה שהיא מעניקה לי, ועם זה קשה לי מאוד. היא נותנת לי כל כך הרבה כוח וגורמת לי להרגיש כל כך טוב ולפעמים אני לא מעריך את זה. לפעמים אנחנו לוקחים דברים כמובנים מאליהם ולא מעריכים את האוצר שיש לנו ביד. אבל אולי כזה הוא אוצר, אנחנו מעריכים אותו רק כשהוא אינו בהישג ידינו. ולי בהחלט יש אוצר ביד.

עכשיו כשהיא התגייסה חסר לי הסמס שלה לפני השינה ובאמצע הלילה, חסר לי אותו חיוך ביישן, חסר לי אותו חיבוק חם וחזק, חסרה לי אותה נשיקה שעושה לי צמרמורות בכל הגוף כל פעם מחדש. חסרה לי דניאל, חסר חלק ממני.

אני לא אחד שבוכה, אבל היום משהו השתנה. קרה משהו שלא קרה כבר המון זמן. אני מרגיש כאילו משהו מוחץ לי את הלב והבטן, משהו חונק אותי, הדמעות מתחילות לרדת, ואני מפחד. אני מפחד כי בפעם האחרונה שנתתי לעצמי ליפול לתוך ההרגשה הזאת נפלתי, ונפלתי חזק. רגשות הם דבר מסוכן, הם יכולים להציב אותך על פסגת העולם ושניה אחרי זה לרסק אותך ולקבור אותך מתחת לאדמה. ואני מרגיש לדניאל דברים שלא הרגשתי כבר הרבה זמן. הלוואי שיכולתי להיפתח אליה מספיק ולתת לה להבין מה אני מרגיש. הלוואי שיכולתי להיפתח ולהעניק לה את אותה אהבה שהיא מעניקה לי. אני אוהב אותה, באמת אוהב, היא רק לא מבינה עד כמה.

דניאל הפכה להיות חלק ממני. חלק שאני מאוד אוהב, חלק שאני גאה בו, חלק שנותן לי את הכוח כל יום לחיות ולהרגיש. ככל שעובר הזמן החלק הזה בתוכי גדל והופך להיות יותר ויותר משמעותי עבורי. ועכשיו החלק הזה חסר, וזה הורס אותי. אבל משהו מדניאל תמיד נשאר איתי, משהו שתמיד מעלה לי חיוך על הפנים ומזכיר לי שיש לי בשביל מה לקום בבוקר ולחייך :).