לא זכורה לי תקופה בה זה היה הפוך.

אני שם בשבילה, נוכחת, מטפלת, מחנכת ומוכיחה.

שם כשקשה.

סופגת כשהיא מתעלמת מקיומי.

ממש אמא נהדרת.

שכמותי.

לפעמים זה בסדר, זו החבילה שלי וייאלה זה מה יש.

ולפעמים.

כואב.

שאמא כזאת.

ואבא גם לא נוכח.

כלומר הוא יודע להיות אבא לחמישה ילדים אחרים.

אבל אני לא קיימת.

ומה זה משפחה.

דודים? אחיינים? מה גרעיני?

מה זה אומר.

אז יופי אני ממש עצמאית ויודעת להיות בלבד שלי מצוין.

אבל לפעמים,

זה כואב.