זה ערב אחד כשאנחנו כבר עמוק בתוך הטיול.

אני בכעסים עלייך, ללא סיבה.

מתוסכלת שלא תכננת את הכל כמו שצריך.

אנחנו במלון די עלוב ברומא ואני מאשימה אותך שלא סגרת כלום בזמן.

אני יוצאת מהמקלחת עם חלוק ונשכבת על המיטה ורק רוצה לבכות.

את מתחילה ללטף לי את הירכיים ומטפסת אליי למעלה.

לא בא לי בכלל ואת הרגזת אותי כל היום.

אבל אני לא אומרת כלום ואת ממשיכה לעלות.

אני עם הראש לתוך הכרית. בא לי לצעוק כל כך.

האצבעות שלך כבר בתוכי ואני שוכחת מהכל וזזה על היד שלך.

מתמלאת צמרמורת עדינה ואת מגבירה את הקצב.

אני עדיין עם הראש בתוך הכרית, כולי מתנשפת, ואת רק מזיזה את היד שלך באדישות.

אני רועדת עלייך בטירוף, כמעט ומסופקת.

ואת מוציאה את היד שלך.

כאילו הוכחת איזו נקודה.

"תתלבשי" את אומרת לי, "בואי נלך לאכול" לפני שיסגרו המסעדות.

ושבוע אחרי זה חזרנו לארץ ונפרדנו.

כשאני מספרת עלייך, אני אומרת שזו הפרידה הכי טובה שהייתה לי.

התפתחתי וצמחתי למקומות אחרים.

ואני יודעת שגם לך טוב ואת בזוגיות ארוכה שמכבדת אותך הרבה יותר ממה שאני אז ידעתי.

לפעמים אני תוהה איך היה אם היינו נשארות יחד.

אם הייתי נותנת לך להיות האבירה שלי.

אם הייתי מספיק פנויה וקשובה.

אולי היינו יכולות להיות עכשיו, משפחה.

כי נראה לי שאהבת אותי באמת.

והיו לנו חלומות ממש יפים יחד.

יש כאלה שאוהבים אותי גם עכשיו.

אבל לא כמו שאת אהבת.