פתאום האתר עובד על סטרואידים.

גם מהיר גם מתחבר גם מאומת בתגובות מה זה הנס חנוכה הזה.

הלוואי הייתי מבינה קצת בתכנות ובקודים כדי להבין למה דווקא היום זה רץ לי.

או אולי זה משהו רוחני

אני צריכה לפרוק אז הנה המיכל נפתח בואי תשפכי כל מה שיש לך.

ומה יש לי להגיד?

תכלס תקופה טובה נכנסת.

אני בתנועה, אני בביטחון.

גם המטפלת שלי הייתה ממש גאה בי היום.

אני ממש בכיוון הנכון.

אבל זה מרגיש כזה,

אני יודעת שאני מוצר מעולה.

אני עומדת בגאווה מאחורי מי שאני.

אבל,

צריך שיהיה מי שירכוש.

או שסתם אירקב על המדף.

ובכלל

הכל סתם ערימות של מילים לא ברורות.

כל עוד אני ממשיכה לשתות ולהזין את ההתמכרות.

איך אפשר להתקדם ככה?

אפשר .

אפשר גם להצליח ממש ולהרגיש חרא ברמות.

אפשר להיות בינוני ולקבל קרדיט חסר גבולות.

אפשר להיות בעשייה מלאה ולהרגיש ריקנות.

איזה חיים מוזרים.

וזה שיש אנשים כמוני ממש עכשיו במנהרות.

ואני בתהיות דלוחות.

הכל חסר משמעות.

לדעתי זה כבר ארבע שנים.

אני מכורה לאלכוהול.

אני לא זוכרת שבוע שלם ללא יין מאלפיים עשרים עשרים.

מאז הקורונה.

הייתי אז בצרפת בשנה השניה ללימודים, ובבת אחת הכל נסגר והלימודים עברו למחשב.

ונשארתי כמעט לבד במעונות.

כל מי שצרפתי פשוט חזר הביתה, נשארתי אני ועוד איזה עשרה תלמידים זרים.

אז היה את הבדידות.

והיין הזול הצרפתי והטוב עזר כל כך.

ואז יצאנו מסגר ראשון והמשכתי לשתות.

ונכנסנו לסגר שני והמשכתי לשתות.

ויצאנו מהקורונה והמשכתי לשתות.

וחזרתי מצרפת וסיימתי את התואר.

והמשכתי לשתות.

ועברו עוד שנתיים.

ואני ממשיכה לשתות.

יש שבועות טובים יותר, שזה רק יומיים בשבוע.

ואני עושה שאלונים של מכורים.

הכל על הגבול כזה.

ההתמכרות שלי זה יין.

אני אפילו לא משתכרת מזה.

רק מעוננת חלקית.

וזה כל השקט המדויק שאני זקוקה לו.

ואני נשבעת בכל ליבי.

אני כל יום מתחילה מחדש.

כל יום אני מצליחה ממש.

ועומדת בזה כמו גיבורה, אלופה.

ואז מגיע הערב, או זה שאחריו, ואני פשוט קונה את היין באוטומט.

ולא מסתפקת בכוס. הבקבוק חייב להתרוקן.

וזהו, קודם כל מודה זה.

זה הפיל שבחדר.

והאבן הכי כבדה על הלב.

ומה עכשיו.