| 5/2007
הנה אני גומרת
הנה אני גומרת לקרוא את הספר שלך, ופונה אלייך בגוף שני, כי נמאס לי "לישון רק בגוף ראשון". הנה אני מוצאת עצמי מתחרטת, שלא באתי לקורס שלך, שלא קראתי את שאר היצירות שלך, שלא נתתי לעצמי לגדל אותך כחונכת, מורה, דמות מכוננת בתוכי. כבר שבע ועשרים בבוקר, לא ישנתי ועדיין אין לי שינה, וזאת הפעם הראשונה שספר עורר בי רגשות כל כך עזים, עד שכאב הדמות שלך התערבב בכאב הבנאלי-נשגב שלי, עד שאני עצמי מתאבלת על מותה של אהובתך, ועל חייך, ועל ההחמצות והאבידות, והטעויות והמוות שעוד יבוא. נדמה לי שיש לזה מילה, קוראים לזה בעגה תרפיסטית "הזדהות", ונאמר גם להשמר שלא להגיע לשם, להשאר באמפתיה, ולשכוח מההזדהות, כי היא מלכודת דבש והיא יונקת אותך פנימה.
גם את, או בת-דמותך, או בדיונתך המציאותית - אי אפשר להכריע ביניהן - סיימת לקרוא, או לכתוב, את היומנים האלה לפנות בוקר, ונכונת לקדם את פני בנותייך ואישך (לא כותבים 'בעלך'), להסיט את וילונות המטבח "ולקום אל בוקר חדש" (עוד ציטוט לא שלך. עוד לא התחלנו, וכבר אני בוגדת בך. מצרפת עוד לסביות לאורגיה). והבוקר הזה בדירה השכורה ברחוב דיזנגוף, בוקר החג הזה, שעכשיו כבר מזמזם המולת-עיר, לפני שעה עוד שקַט ומילא לי אמבט של נוסטלגיה ריחנית בטעם מריר של סבון. קמתי לשאוף קצת ממנה במרפסת, עמדתי שעה ארוכה לפני החלון וחשבתי איך אין לי כבר ואולי אף פעם לא היה לי אורך הרוח, לעמוד שעות ארוכות בחלון, לצפות ברחוב הישן ובעצים הומי החיים, להקשיב לשקיקה הזאת של הטבע שרוחשת מתחת לפני המדרכות ובתוך סבך "כילות האורנים"; שלא קיימות פה, רק עצים מסוג אחר שאין לי די תוויות בראש לשלות מתוכן אחת ולהדביק להם. ואולי אף פעם קודם לא חשתי כך את ההבנה הזאת של המשוררים, היכולת לשקוע עמוק בתוך המועקה אך בה בשעה לצוף מעליה. להשקיף על העולם הרדום ממעלה המרפסת הנמוכה ולהרהר הרהורים, כמו שאומרים, על האהבה, על האובדן, על ההשלמה.
כי את רוקמת את האובדנים ואת הגירעונות של החיים באותה קבלה שבה ממשיכים לאהוב סוודר, שנתפס בטעות בחוט תיל של גדר מעוינים ועיני-הצמר שלו נפערו יתר על המידה.
המשפט הזה היה ארוך ומסורבל מדי, כדרכם של משפטים שאני מנסה לדחוס בהם את כל קשרי-המלים והסבכים הלא-מותרים העולים במוחי ככדורי-שיער בגרון של חתול, עד שאי אפשר לראות כבר פרווה מרוב קרחות. אבל המנגינה שאני שומעת משפיעה לי על הראש, והשיר הזה, "פנדורה" של "קוקטו טווינס" הולך בדיוק ככה, מחשבה ארוכה חסרת נשימה ללא עצירה עד שמגיע הפתרון המיוחל בסוף המשפט ואיתו, פתאום, ההקלה. ואני באמת לא יודעת, אילו קוראים ירצו בכלל לנשוף איתי כל כך הרבה זמן החוצה: לאט לרוקן את הריאות ולנסות לפרום את המחשבות ולהשתוקק לרגע הזה של הידיעה, של ההזדהות, כמו שחשתי עם שחר בסוף הספר שלך, כשדמעות זלגו לי מהעיניים וקרוב בתוך החזה פיעמו העצב וההבנה. כשהחוטים היו פרושים, ארוכים ומופרדים ויכולתי לקחת אותם כרצוני ולנסות לארוג לעצמי גלימה זכה להתעטף בה.
אבל הבוקר הזה היה עבורי שתי-וערב של יגון ושל חיוּת; תהומות של אופטימיות. חזרתי אחורה במנהרת הזמן, כמו שאמרת שעושים בכתיבה, דרך יומני-הילדה שלך, המעצבים את הזמן לאחור מן ההווה; אל הלידה שלי, אל הידיים שקרעו אותי מגן העדן, שחתכו בחבל טבורנו, אל נטישתה של האהובה. כבר יותר מחצי שנה שלא עלתה בי ההרגשה הזאת בכזאת עצמה; לא האמנתי שלסיפור אחר, של מישהי אחרת, של שתיים אחרות, יהיה הכוח להחיות בי כך את תחושת החידלון הזו. כבר לילה עכשיו, וכאילו כתבתי את הפסקה הזאת לאורך כל היום אפוף השקט, עד כדי כך היה קשה לי לזקק למלים את החוויה שגרמת לי. פתחתי שוב את המסמך הלילה, כשהגל שוב שטף אותי, אחרי שהחלפתי שתי מלים ממוחשבות עם זאת שהיתה שנה בתפקיד הרחם וכבר שנה היא לא. הימים האחרונים מציפים בי חרדות-קיום, חרדות-חולי, ולא ידעתי למה- אולי חוסר המעש שבהם רוקן לי את הסחות הדעת מן הראש, ואולי החזיר את גופי למצב השואף-לאפס הזה, הנשכח, הנחשק, המחריד. היא אמרה שהיא בדיוק קוראת במכתבים שפעם כתבה לי, וכמה שרציתי לדעת מה היא מרגישה באותו רגע, ולפני שהספקתי לנסות לרמוז היא ירקה שהיא הולכת לישון, ולַילַטוב. שוב חמקה לי, בדרך מן האצבעות למקלדת נגדעו לי המלים, בעיצומו של הניסוח. כאילו בשתי שורות התמצתה המשמעות שלה שאני נושאת אצלי בבטן: אני יודעת אותך- אני רוצה למצוא אותי- אני נפרדת ממך.
וזה היה הרגע, הדקה העבה מאוד, בה התחנן אלי צורך דחוף בסרוטונין, פגישה דחופה עם הפסיכיאטרית שעוד לא הכרתי, פעילות גופנית או חיוך, הכל מעלה שם את רמות הכימיה, וכמה שאני לא באמת רוצה לנסות את התחושה הזאת שוב, ומספיקה לי צלילה דקה באגם הטובעני הזה כדי להבין שאין לי בו חפץ, ממש אין לי בו חפץ, ממש ממש אין לי בו חפץ.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
