פצעים ונשיקות

7.8.08

פתאום הבדידות התישבה אצלי שוב. הרגשה של ריק, חסר תכלית. חסר הכל

הגורם המפריע בחיי כרגע, ולא יודעת איך גרמתי לזה לקרות.

אולי זה לא היה אמור לקרות בכלל, אני חושבת שהשבוע הזה נפל עלי טוב. לא להיות במתקן פשוט, להיות על הגג שלי. על גג העולם שלי.

בשקט, אפילו אם זה בשמש

לחשוב.. על הכל, על השקט הזה, על החיים, שלי.

מה אני עושה איתם? מתמכרת למערכות יחסים ועדיין ממשיכה לזלזל בעצמי. לא לאהוב, לא לאהוב את מה שמשתקף במראה.

מתמכרת למה שהם נותנים לך, מילים. אהבה שיקרית.

העניים שלי, כמו משקפת מרחבית שרואה פשוט הכל, יודעת ומריחה מי רוצה מה.

הבחורים של חיי, התחילו ןחדלו להיות הבחורים של חיי בנשימה אחת

שקעתי בבדידות של עצמי. שוב, האנרגיות השליליות של חיי חזרו לביקור, לסופשבוע הקרוב. חם ולח ומתיש ומעיק.

והנוף הזה עוצר נשימה

הנוף הזה אתמול בלילה היה שלי ושלו, הפך להיות של שנינו בנשימה אחת. באותה נשימה שהוא החליק לתוך הגוף שלי ולחש לי שכל זה. שלי ושלו.

הפרש ענק של 11 שנה לרגע אחד הפך להיות ריק. לא שווה הסתכלות.

האם אני באמת כ"כ טובה?

האם אני עושה טוב כשאני משלה את עצמי?

השתמשות בשמות בכתיבה אף פעם לא איפיינה את הכתיבה שלי, פתאום... פתאום אי אפשרלא להשתמש בשימות מהפחד להתבלבל, לא להבין על מי מדובר, רק כי יש כ"כ הרבה על מי לכתוב.

האידיאלי שלי עומד עכשיו על בניין יותר גבוה מהגג שלי, בלי חולצה. מתקן משהו. עידן, אשכנזי כמובן. ולא הייתי רוצה שיעזוב. לא הייתי רוצה שהם יעזבו. שוב, פלוגה מתחלפת אנשים משתנים, אנשים נעלמים.

נראה לכם שזה שקוף? אתם? ומי אתם בכלל?

עליתי בכוונה לכתוב על הבדידות העמוקה, עליתי עם גוש דמעות בגרון.

אבל הדמעות נעלמו, והמועקה התעצמה.

אני עוצמת את העניים וגדוד של מחשבות פוקד אותי

אליאור יצא היום הבייתה, אליאור היה הבחור שלא יצא לי מהראש כמעט כל השבוע.

איפה החיים שלי עומדים עכשיו? איך החיים שלי נמדדים עכשיו?

בישיבה על גג באמצע הצוק שמשקיף על החופים הכי יפים של המדינה שלי. וכמו שהנוף עצום ככה גם המחשבות. הבית של צחי נמצא מתחת לאף שלי. וזה לא מוסיף, כי תמיד אני מחפשת את הדרך.

שקט פתאום

שקט של החיים שלי, החיים שכבר אין לי. רדיפה אינסופית אחרי מה? אחרי מה שמזמן כבר אין.

רדיפה אחרי האהבה, זה שם הספר של החיים שלי. רדיפה אחרי מה שכבר אין לך. ולא היה לך מאז, לא היה לך עם אף אחד.

רק רצית בחור לאהוב ושיאהב אותך בחזרה כמו אז, כמוהו.

ירי לעבר מטרות

אז את דורכת את הנשק, פותחת את העניים הגדולות שלך, מביטה לצדדים, מגדירה לעצמך גבולות גזרה. ויורה, פוגעת כמו שצריך. חמש מטרות. חבל... שאת לא טובה בחיים כמו שאת טובה במטווחים.

יריות מכל עבר, השתתקות. קריסה מופלאה של הגוף שלך- לא שלך.

צעקות תהיות. פחד, זיעה בידיים. סרטים, אזעקה.

אני בתוך כל המעגל הזה שסובב סביב עצמו והולך ראש בראש עם עצמו, הייתי בטוחה שזה קטן עלי ושאני בטח יסתדר. מי אמר, אם לא אני. שהאנשים זה הכל, ושאם לא מסתדרים, אז הכל מעפן.

אז כן, צדקתי והאנשים הם אלו שעושים את השירות. בנתיים אני מתרפקת במה שיש.

הדף התהפך, אני רק מחכה לדבר שיהפוך את חיי. אולי, אולי היא צודקת. אולי אני פשוט צריכה להפסיק. הפסקה

מעמית אליאור גל אבי רן ניב חי אסף מתן. פשוט להשתיק את הכל

ולהתחיל הכל מהתחלה

ואיפה ההתחלה בכלל?

הכוויה שעל האצבע שלי השאירה כתם חום. כמו פצע, כמו פיגמנט שמתכוון להשאר שם לתמיד

יפתח אמר, שאלו תאין מתים שיפלו. יינשרו ויתחלפו בתאים חדשים.

באותו רגע חשבתי על החיים שלי, החיים שלי. שלי

קשה לעזוב את הכל ולהניח לכולם. הצבא לקח ממני את החופש ולאט לאט גוזל ממני גם את האושר

האושר, היה לי ממנו בשפע ונשאר לי רק צער, ויש לי ממנו בשפע

הנוף מסתתר לי מאחורי שקי חול

והעננים כבדים, למרות שזה עיצומו של הקיץ, העננים כבדים ואפורים. מועקה שוב, ספגתי עלבון היום. ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד. כל יום

מחפשת דפים, מגששת, כדי לכתוב. יש לי עוד כ"כ הרבה על מה לכתוב

אבל למה זה טוב?

אולי זה רק משביז יותר.

מתרחקת מנקודות האור, בכוונה?

אולי.

ואולי גם לא