פורשת כנפיים

נראה כאילו הכל התחיל ממש בטעות. זה היה  אחד מן הימים החמים הללו של תחילת הלימודים. הלכתי עם עמוס וטלי הביתה אחרי שיעור תולדות כשתוך כדי הליכה לכיוון התחנה המרכזית שבקניון זמזמנו את האוברטורה של הסוויטה השנייה של באך בסי מינור. מקולות הצחוק והשירה פתאום צצת מאחורינו. בהתחלה לא כל כך ידעתי מי אתה אבל עמוס מיד הזכיר שאתה  הידיד של מורן, מינימן.  אמרת שלום בקול הרציני שלך שאתה מדבר בו כשאתה עם מבוגרים או עם אנשים שאתה לא מכיר או כשאתה משחק את ג'פר באלאדין. איכשהו השיחה זרמה. סיפרת שהגברת מדעי המחשב ומיד התחלנו אתה ואני להריץ בדיחות על המורה המפחידה והמוזרה שלנו כשעמוס וטלי הולכים מאחורינו. סיפרתי לך שאנחנו קוראים לה "פוקינאצית" ושהיא רעה ומפחידה לי"אניקים, מה לעשות. צחקת והתעניינת מהשטויות שאני מספרת ולרגע שכחתי שאני בעצם מדברת עם זר גמור, דבר שלא אופייני לשירן הישנה.  נתתי לך את המספר של קובי, המנהל של האולפן למוסיקה בו אני לומדת פיתוח קול, וחפרתי לך על המורה המדהימה שלי ועל כמה שכדאי לך ללמוד איתה וסיפרתי לך על הרסיטל והמגמה ועל קצת מהכל. קשה להסביר אבל מכאן הכל התגלגל. הופעת בפתאומיות בכיתה שלי, היית בשיעורי פיתוח קול ראשונים, נסענו יחד בקו 16 הביתה , פגשתי אותך בפטיו בהפסקות. הופעת ונעלמת ושוב הופעת ונעלמת. וככה מאז שהכרתי אותך גם עידן פתאום נעלם לי מהראש ומהחיים ונשאר המון מקום במחשבות בשבילך. ואני אף פעם לא אשכח את הדייט הראשון (או איך שלא נקרא לזה...). יצאנו חבוקים מהקולנוע והרחנו את ריח הגשם הראשון של השנה. יושבים בחושך ב"מקום שלך" שנמצא ברחבה של העירייה  ומדברים וצוחקים ומתקרבים כאילו בטעות. צחקתי על הידיים הגדולות שלך ושמנו יד על יד (וכמה שההבדלים היו מצחיקים) והרגשתי שהן מצליחות להחזיק לי את כל הפחדים באותו הרגע.  היה מין קסם באוויר, אולי זה אתה, אולי  הגשם אני לא יודעת. היית הפיטר-פן שלי לאותו ערב ולילה (כי איכשהו הצלחת להחזיק אותי ערה עד 3!) וידעתי שאיתך זה שונה, איתך זה אחרת, מיוחד. עד היום אנחנו עוד מזמזמים את השירים של איה כורם שקניתי את הדיסק שלה באותו יום שקבענו לצאת ומאז כל שיר בו מזכיר לי אותך. ואפילו הנשיקה הראשונה בחדר המחשב בבית שלי בשעה מאוחרת בלילה , בשיר "פיטר פן" , השיר שגרם לי לבכות כשחשבתי שאיבדתי אותך, אחרי הבית שאני הכי אוהבת: "אבק פיות לא יעזור שום קסם בעולם והוא מזמן כבר לא נלחם בשודדים. הוא עף גבוה ורחוק, הוא לא חוזר אליי משם, לבד עם כל הילדים האבודים".

אני אוהבת אותך ומאושרת בכל פעם מחדש לראות אותך ולחבק אותך ולנשק אותך. אתה כל כך מיוחד בחיים שלי וכל כך שונה ממני. אתה חי ביחידות זמן משלך ואני מתוקתקת כמו שעון. אתה אוהב להפתיע ואני בכל פעם בשוק מחדש. אתה עסוק ומתרוצץ ונהנה מכל מה שאתה עושה ואני קצת יותר לחוצה ופוחדת, מה לעשות. ולמרות כל השוני אנחנו גם מאוד דומים ברגשות, במחשבות שלנו. אתה מעביר קצת ממך אליי ואני קצת ממני אלייך.

אז ביום שלישי אנחנו חודש ביחד ואולי זה יחסית מעט זמן אבל בשבילי זה המון וזה עבר כל כך מהר. . .

ואני רק יודעת שעכשיו אני כבר מאמינה בכוכבים כי המשאלה שלי התגשמה.