פורשת כנפיים

אני נרדמת פה על הכיסא אבל משום מה מתאמצת להישאר ערה. העיניים מטיילות בחדר, מהטלפון למאוורר לספרייה, רק לא במסך. אין לי אף פואנטה בכתיבה עכשיו, אין סיבה. זה כאילו שאני משכנעת את עצמי לכתוב כי כבר כמה זמן אני לא מצליחה לכתוב באמת. אולי ההתרכזות בלימודים משכיחה את זה ממני. זה הגיוני. אני מרגישה המון דברים עכשיו, חלקם מציקים וחלקם נעימים, שברי מחשבות שנקטים על ידי, רעיונות וזיכרונות שכוחים. הזמן רץ, כל כך. 22/08/2007, זה לא יאמן. אני מרגישה שאני מפספסת דברים כל הזמן. ילדות ותמימות לא היתה הרבה. כמה שהדור הזה שונה ואני כה מקנאת בו. האחריות שאז הוטלה עליי היתה גדולה מידי, עכשיו אני יודעת. אני מבינה למה הפחדים עדיין טמונים בי, ההיסטריה והחרדות מכלום. אחריות. הכל קרה מהר מידי.

וסתם עכשיו אני לא מצליחה לכתוב ברור, אפילו לעצמי, ואולי עדיף להניח הכל קצת ולישון. לעזוב את ספרי המתמטיקה שמילאו את שולחני בשבוע האחרון, להתנתק מהספר לקריאה למבחן ולישון. אני לא מרגישה מותשת, אני לומדת הרבה ברוב הזמן ועובדה שאני מספיקה. אני פשוט רוצה לקום ליום חדש. זהו.

לילה טוב...