קשה לי להאמין שעוד שבוע הכל חוזר, כל השיגרה שלפני כחודשיים נראתה כה מאיימת. אני לא מצליחה לראות את עצמי שוב יושבת בכיתה עם כמעט אותם האנשים, או הולכת בבית הספר הזה בזמן ההפסקות. זה נראה נורא רחוק ממני עכשיו, שגרת שיעורי הבית הזו. אני מנסה לשכנע את עצמי שאולי השנה הזו תהיה אחרת, קלילה יותר. למען האמת, אני מקווה שהשנה הזו תהיה טובה. אני יודעת שכשאני אהיה בתוך כל זה אני בכלל לא ארגיש, אני אהיה עמוסה עד מעל הראש, בדיוק כמו בשנה שעברה, ואולי אף יותר. אני יודעת שיהיה לי קשה ושכל העומס הזה ימנע ממני לחיות. יהיה לי קשה לצאת עם חברים ולעשות שטויות כמו שעשיתי בחופש. יהיה לי קשה לחייך, זה תמיד קורה. כשדברים כאלה מציקים לי אני מהרהרת בהם כל היום ללא הפסקה ומסתובבת בפנים קרות כל היום. אני לא רוצה שזה ימשיך ככה. אני רוצה לחייך כל יום, להנות כל יום ולעשות דברים שאני אוהבת. אני לא רוצה שאף מטלה תמנע ממני את זה.
אני פשוט רוצה שיהיה בסדר. ולא, אני לא דואגת עכשיו. פשוט עברתי על התמונות במחשב והרגשתי שאני מתגעגעת לכולם, לכל אלה שנסעו, לכל אלה שחזרו ושלא יחזרו. נזכרתי באווירה שהיתה וכל כך רחוקה ממני עכשיו.
לא עשיתי הרבה בחופש. אני לא אדע מה לענות אם ישאלו. זה יהיה ממש מביך.
לדבר אחד אני כן מחכה לחזור,
לשיר.
אז לפחות יש לי למה לצפות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
