פורשת כנפיים

כל כך קשה לי לכתוב. כל מילה שאני מוסיפה לכאן מיד נמחקת, כאילו שכל הארבעה חודשים האחרונים נמחקו. אני מכבה ומדליקה את המאוורר, מדליקה ומכבה בחוסר החלטיות שמאפיין אותי כל כך עכשיו. אני מצוננת והבטן שלי מתהפכת. המועקה הזו בלב של אתמול לא מצליחה לרדת. הכל תקוע, בדיוק כמו שאני עכשיו. תקועה. וזה כל כך קשה. אני לא רוצה לעשות סיכום חופש או משהו בסיגנון, זה לא ילך. אין לי מה לכתוב וזה רק יגרום לי להרגיש רע.

הכל מזויף. ככה לפחות אני רואה את זה. לא מצליחה למצוא את האמת שמאחורה. מה קרה לכם?

טיסה או שתיים לא אמורות לשנות כל כך הרבה. אני לא מכירה אתכם. בכלל לא.

חלמתי שאני עוברת דירה, לבית גדול יותר אבל די דומה לבית הנוכחי. בחדר שלי יש טלויזיה ומחשב והמון דברים והנוף הוא לאיזשהו נחל יפה. כמו בחו"ל. כמה שהייתי נגד שינויים לפני כן, כועסת על ההורים שלי שרצו לעבור דירה שוב, עכשיו דווקא להיפך. אני משתוקקת לשינוי, לדף חדש בחיים, במקום אחר בו אף אחד לא יכיר אותי, להסיר את כל התדמיות ולהתחיל מהתחלה. אני כל כך מצטערת ששכנעתי את ההורים שלי להישאר כאן. עכשיו אני כל כך רוצה ללכת מפה, לברוח ולא לחזור יותר.

אני מוכרחה להיות אחת ולתמיד אמיתית עם הרגשות שלי, לא להתכחש אליהם, לא לשקר לעצמי. להבין שאם רע אז רע, גם אם זה מהסיבה הכי טיפשית בעולם. אבל אני לא מצליחה לבטא כלום. בפנים יש כל כך הרבה ובחוץ כלום. ריקה. אני לא מסוגלת להודות שאני כועסת, אני אעדיף להראות שקר במקום אמת. ותמיד חשבתי שכנות ויושר הם תכונות חזקות אצלי. מסבר שזה לא כל כך מדויק.

ומה שחסר לי עכשיו זה הלימודים. דווקא עכשיו צצו משום מקום ואילצו אותי להתמודד גם עם זה. לימודים, בית ספר.

אני לא רוצה לחזור לשם.

גם כשאני צריכה לבכות שום דבר לא באמת יוצא . אני נשארת עם כל זה בפנים ומנסה להתעלם, להמשיך הלאה.

נמאס לי.