בשכבר הימים עטתה נפשי ארגמן, ועל ראשי ההרים לאחד הייתי עם הרוחות הגדולות, עם צריחת נשרים.
בשכבר הימים,
זה היה בשכבר הימים, העתים משתנות ועכשיו - כזאת אנוכי.
[רחל].
אני מרגישהמאוד מחוברת עכשיו לשיר הזה, וקשה לי להסביר בדיוק למה. אולי זה בגלל כל ההתרכזות הזו בחופש בעיקר בעצמי, בחיפוש אחר תשובות, בניתוחים עצמיים ובאלפי מחשבות.
התקופת אמצע הזו מוציאה אותי מדעתי, אבל מחר באמת הכל נגמר, או בעצם מתחיל. אני מתחילה תקופה חדשה עכשיו וזה מפחיד ומרתיע. אני לא יודעת למה לצפות. אני פשוט חייבת להבטיח לעצמי שאני אהיה אני, ותו לא. הפעם לא אבטיח לחייך תמיד, להצליח תמיד, לגרום לשנה להיות מושלמת. הפעם אני רוצה רק דבר אחד, להיות עצמי, אפילו אם זו עצמי שנלחצת ממבחנים, אפילו אם זו עצמי שנפגעת וכואבת וכועסת, אפילו אם זו עצמי שלא כל כך הולך לה ומצליח לה בהכל, ואפילו אם זו עצמי שהיא לא הכי טובה מכולם. זו משאלתי היחידה הפעם, בתקווה שזה לא יהיה קשה להגשימה. ואני מוכרחה לזכור זאת, תמיד.
בזמן האחרון חשבתי המון, ובאמת שהמון. עבר, הווה, עתיד. הצטערתי על המון דברים שעשיתי בשנה הזו, או במילים אחרות הרגשתי שהשנה ההיא היתה רעה. ציפיתי לכל כך הרבה. לחשוב שרק לפני שנה היו לי מחשבות אחרות לגמרי, הייתי כל כך אחרת. חבל שמחקתי את כל הקטעים של השנה שעברה מהבלוג הזה, קשה להיות תלויה בזיכרון שלי בלבד.
אני מרגישה שאני רוצה דף חדש ושאני רוצה לפתוח אותו פה וכבר עכשיו. לא רוצה לברוח, לא רוצה להיות אחת כזו. כל הדלתות נפתחות בפני עכשיו, אני יודעת. אני רק צריכה לבחור את הדרך שמתאימה לי.
רצון עז למלא את הדפים, למלא את החלל הלבן במילים. לא יכולתי אף פעם לתפוס את חשיבותן של המילים. כל כך הרבה אפשר להביע אבל זה כבר כל כך קשה.
אוטנטית, שקטה ועייפה אני מותירה את "עצמי האמיתית" עכשיו כאן, פרושה על הדפים הללו, חשופה. דפים שבהם כל אחד יכול להביט, להכיר אותי דרכם. וזה כל כך מוזר שזה כך, בלתי נתפס. כל הפוסטים האלה כל כך אמיתיים ומלאים בעצמי שלא הצלחתי להעביר לסביבה. אז עכשיו אני יודעת ומבינה שכנראה זה הזמן המתאים להתחלה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
