פורשת כנפיים

השקט מצמרר אותי. כל דלת שנפתחת משמיעה רעש מחריש אזניים בהשוואה לשקט שפה.

שש בבוקר.

ככה זה תמיד בשש בבוקר. שני הקטנים - גדולים רואים טלויזיה באדיקות והבית חשוך. עוד מעט יוצאים החוצה, לכפור לא כפור הזה.

טוב אבל רע אבל טוב. בדיוק כמו שכתבת. קשה לי למצוא דרך טובה יותר לתאר.

הכל מרגיש חדש, אפילו מבחינה חיצונית, חולצות בית ספר חדשות, כלי כתיבה חדשים, בית ספר משופץ, אבל עדיין מאוד ישן, זכור, כאילו כלום לא השתנה. ואני יכולה לשבת שעות ולחשוב אבל אני נקטעת, בין אם זה מהצעקות של המורה החדשה לספרות או בין אם זה מהצלצול להפסקה.

וגם כשישבתי בכיתה ההיא, מאזינה לצלילים שאני אוהבת, גם אז הכל הרגיש קצת אחר. מעין פחד בלתי מוסבר לגבי ההמשך הקרוב או הרחוק. תחילת שנה, אני מניחה שזה תמיד כך בתחילת שנה, אבל להכל מתרגלים בסוף, גם להורים שכועסים עליי כשאני לא במיטה כבר ב-9. אבל עכשיו שש וזהו תחילתו של יום שיכול לקרות בו הרבה רע עם קצת טוב, והרבה טוב עם קצת רע. וזה אפילו לא תלוי בי כבר. אני רק מגיבה.

אז זה לא היה הפוסט הכי פירוטי שאפשר אבל אני צריכה לסגור, האוטובוס לא יחכה רק לי.