פורשת כנפיים

זה סתם רע.

סתם מועקה.

סתם עייפות.

בא לי לעשות הכל, ובו בזמן לא לעשות כלום.

יום אפור באמצע הקיץ. כמעט דמיינתי טיפה של גשם, יורדת מהשמיים. שלוליות בקצה הכביש ועל המדרכה.

יום אפור. לא חורף ולא קיץ, לא טוב ולא רע, פשוט החיוך נמחק מהפנים בשנייה, בלי שום הסבר או התראה. ואני שונאת ימים כאלה, ימים לא ברורים, בלי שום מטרה. ימים שרע לי ואני לא מבינה למה, לא מבינה מה כבר השתנה. הסתיו כבר באוויר. אבא מכסח את הדשא, אמא מנקה את הבית לקראת החגים, אבל עדיין יש תחושה מאיימת בהכל. תחושה שממש קשה להסביר. ואתמול, ממש אתמול הכל היה נפלא. פתחתי את הבוקר באווירה טובה, כמו שאני אוהבת, אווירה שנסחפה לאורך כל היום, אבל היום, היום לא.

אטימות.

פשוט בא לי לדלג על היום הזה. וגם עכשיו, לכתוב על מה שהולך פה לא יוצא כל כך.

כל כך קשה לכתוב כשרע.

כל כך קל לכתוב כשטוב.

פשוט הכל נאטם פתאום  ואין לי כבר על מה. ואני יושבת פה, כותבת, מוחקת, כותבת, מוחקת, רגליים מקופלות על הכסא, מלטפת את המקלדת. לא כותבת. לא חושבת.

היה פה שקט מידי.

והבטן כואבת מידי.

עוצררת.

עכשיו.