אל תדרכו עליי. אני לא סמרטוט רצפה. ולא משנה כמה אני אומר וכמה אדבר, תמיד תמיד תוכיחו לי שאין לי עמוד שדרה, שאתם מחליטים בשבילי, שכל מה שטוב לי בעצם לא טוב לי, או שבעצם לא טוב לכם.
אבל, זה בכלל לא חדש, מה אני כבר מתלוננת? אני סופגת את זה כבר הרבה זמן מכל כיוון ונשבר לי. אני לא יוצאת אתכם יותר.
מעכשיו אני עושה מה שאני רוצה, נפגשת עם מי שאני רוצה גם אם זה לא מתאים לכם, רואה איזה סרט שאני רוצה גם אם זה לא מתאים לכם. גם לי נמאס מהבדידות. להיות אתכם זה כמו להיות לבד.
וזהו.
מעכשיו הכל הולך להשנות.
מעכשיו אני אהיה רק מי שאני רוצה. אני אהיה אני גם אם זה יבוא על חשבון עשיית אלפי טעויות.
ופשוט כבר התפוצצתי אתמול, לא עמדתי בזה, ובכיתי כל כך הרבה.
אני לא רוצה לבכות יותר.
אני לא רוצה להיות פה יותר.
אני רוצה שיקבלו אותי גם כשאני פוחדת, גם כשאני עצובה, גם כשאני שמחה ולא יצחקו לי בפרצוף כמו שאתה עשית, ולא ינתקו לי בפרצוף כמו שאתה עשית.
ואתמול, הרגשתי כל כך לבד.
והיום, אני מרגישה כל כך לבד.
ואני לא יכולה לדבר על זה בטלפון, אין לי את הכוחות.
פשוט מעדיפה לברוח, כמו אתמול. להתקשר לאבא שיבוא לקחת אותי מפה מהר.
פשוט לחזור למקום היחיד שאני מרגישה בו בטוחה.
אני צריכה שקט.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
