פורשת כנפיים

בא לי לצרוח, הכי חזק שאפשר, להוציא את הכל בצרחה אחת ענקית ולהוריד מעצמי את כל העול הזה.

 צריכה הפסקה, צריכה לברוח, צריכה לעצור, צריכה לנוח. איך זה שהכל מגיע כבר עכשיו, איך אפשר להתמודד. וכל רגשות האשם האלה, הכעס המשתק. אני לא מסוגלת לסבול את עצמי יותר. נמאס לי מהצורך להוכיח לכולם תמיד, להוכיח שאני שווה משהו, נמאס לי מזה שמסתכלים עלי בעיניים בוחנות, נמאס לי לקנא, נמאס לי לרצות, לרצות דברים שאף פעם לא אשיג, להתאמץ כל כך תמיד ובסוף השם שלי לא מופיע ברשימה, להשתדל כל כך ובסוף לטעות, לזייף, להרגיש את המוח מתפוצץ.

אני לא יכולה יותר להתמודד עם הדמעות האלה, זה גדול עליי מידי.

אני מתפוצצת.

ואין לי עוד דרך להביע את כל מה שעובר עליי. מנסה להסביר, לגרום לכם לקרוא בין השורות, אבל לא מצליחה. הכל מתפוגג לי מול העיניים, ולא, זה לא רק בגלל הקושי בלימודים. הלחץ רק מוסיף יותר רע, יותר מועקה, יותר פחד, יותר חוסר ביטחון.

בא לי לזרוק הכל, את כל מה שבניתי, להרוס, לשבור, להחריב. דיי, אי אפשר יותר. למה אני כל כך בעייתית?

למה הטוב חייב להסתמך על הרע?

למה אני לא מאושרת עכשיו?

למה אני מקנאה?

למה עצוב?

למה רע?

למה הכל השתנה?

אני לא יכולה יותר.