פורשת כנפיים

השמש מלטפת את העור והרוח מעיפה את השיער שניתן היה לראות כי התארך במקצת. קור חמים של בוקר. השירה מאירה את הנשמה, מפיחה בה חיים. ממעל שמיים כחולים, בפנים צלילים מרטיטים.

וככה זה. ככה זה לקום לתוך אווירה שכבר קיימת, מעלימה את האתמול ומאירה את המחר. יכול להיות טוב יותר, בכך אני לא מטילה ספק. בסדר זו לא מילה, חיוך הוא לא רגש.

 ספק פה, ספק שם. 

מרחפת.

מנותקת.

העיניים נחות על המחברת, ושוב אותו המבט שמחזיר אותי לריכוז. 

את חולמת. חולמת על מקום אחר. בית על הר גבוה ופכפוך נחלים, עיר אורות סואנת, קירות אדומים.

מה יהיה עכשיו?

מה יהיה מחר?

מי תיהי מחר?

לא סומכת, לא מאמינה.

 לא יודעת אם זה באמת כפי שזה נראה, אם זו באמת אינטרסנטיות או רק אכפתיות תמימה, אם באמת חשוב לכם או שאתם באמת צריכים.

אני צריכה עלייה. פנים קורנות מאושר, בדיוק כפי שאז היה.

אני צריכה עיניים אוהבות ותומכות, אהבה.

אני צריכה דאגה, זמן למחשבה.

אני צריכה שיהיו צריכים אותי.

"אל תפחדי המקום שלך לעולם לא יילקח ממך.
אין אף אחד שיכול להיות כמוך או במקומך."

אז למה אני כל כך לא בטוחה?

תחרות. ככה אני מרגישה.

מאבדת את עצמי, לגמרי. מאבדת את השאיפה האמיתית:

"הפעם אני רוצה רק דבר אחד, להיות עצמי, אפילו אם זו עצמי שנלחצת ממבחנים, אפילו אם זו עצמי שנפגעת וכואבת וכועסת, אפילו אם זו עצמי שלא כל כך הולך לה ומצליח לה בהכל, ואפילו אם זו עצמי שהיא לא הכי טובה מכולם. זו משאלתי היחידה הפעם, בתקווה שזה לא יהיה קשה להגשימה. ואני מוכרחה לזכור זאת, תמיד"

 (1/09/07).

מה אני עושה?

לא שכחתי, אלא התעלמתי. התעלמתי מכל העקרונות הללו, מכל הדרך שהיתה, מכל ההבטחות והלא הבטחות, מכל החלומות. למה אפשרתי לכך לקרות?

הגיעה סיבה מספיק טובה שפשוט נשענתי עליה.

לא רוצה לקטוע, לא רוצה להפסיק.

יום פסימי- אופטימי שכזה.