פורשת כנפיים

כל כך שקט לי פה עכשיו. שומעת את עצמי כל כך ברור וחזק, אבל בעצם  לא באמת מקשיבה. נאטמת בתוך הרגש הזה שחוסם אותי, לא מאפשר לי להיפתח ולהסביר. כמעט שכחתי איך זה להרגיש כך, אבל גם זה חזר, על אף תקוותיי. לא הצלחתי לאגור את השמחה הזו, זה בלתי אפשרי. הוקצבה לי כמות כה מעטה, הספיקה לזמן קצר. אבל עצב, עצב יש בשפע.

אני לא רוצה לשקוע עכשיו, להרגיש רע וליפול. רוצה להרים את הראש מעל פני המים, להמשיך הלאה, לעשות.

כל כך הרבה שאיפות יכולות להיות לבן אדם אחד.שאיפות רחוקות מרחק שנות אור מהמציאות עצמה, אבל היום הגשמתי אחת. משאלה קטנה שלי כבר זמן מה. וזה באמת צעד גדול בשבילי עכשיו, צעד ענק.

כל כך קשה לי עם העניין שאני לא מסוגלת לכתוב כמו שצריך. הכל נשאר בפנים. מתאפקת שלא למחוק את כל הפוסטים האחרונים, ולפעמים אפילו באמת מוחקת.

עיצבתי פה מחדש. הכל לבן, נקי,מעין דף חדש.

אני צריכה התחלה חדשה.

צריכה סיבה לחייך.

אבל אין.

אני פה עכשיו. לבד. מנסה להתמודד עם עצמי,

אבל לשווא.

העיניים נודדות, דורשות הפסקה.

מדליקה את המאוורר. המחנק הזה הורג.

ואני, ילדת צלילים שכמותי, ממשיכה לחלום על אורות מסנוורים ובמה גדולה. אני צריכה במה, צריכה להביע את עצמי איכשהו, צריכה לברוח למקלט הזה, מקלט חשוף לעיני כל שבו אני מרגישה הכי בטוחה שאפשר, עושה את מה שאני רוצה ואת מה שאני חושבת.

אז למה הכל לא יכול להיות כמו אז?

מכבה את המאוורר.

עוצמת עיניים.

דיי.

הספיק לי להיום.

Nel.