פורשת כנפיים

ובשתיקה הזו אמרת את כל מה שלא נאמר עד כה. כל הסבל והייסורים נחשפו, כל הילדות והמרירות הקשה. מביטה בי באימה, פוחדת שתהיה זו הפעם האחרונה. נזכרת בימים הטובים - לא טובים שהיו, מתכוננת למוות באומללות. כה קטנה ושברירית, פוחדת מכל מילה שנאמרה בחטף. כזו את. כמו ילדה בת 5, את אישה בת 65. שריון שנחשף, תמימות מוחלטת. ומה בסך הכל את מבקשת?

לא להיות לבד. או שבעצם גם את זה את אפילו לא מבטאת, ניתן רק לראות זאת בעיניים שלך. בעיניים הנפולות הללו שדורשות חיבה. בחייך לא ביקשת עזרה. גיבורה שכמותך, וכזו כפיות טובה. ואני מדמיינת אותך עכשיו. יודעת שאת כבר במיטה. נגמרו הכוחות לקום, הברכיים כה כואבות, הבטן מבפנים מתפוצצת, מלאה מחשבות מאחורי המשקפיים הגדולות העגולות, מוחה דמעה בקצות העיניים. כך מסתיים לו כל יום בחייך. יום שיכול להיות יומך האחרון. רק אל תלכי לי כל כך מהר. אני פוחדת. כל כך פוחדת.

לא מצליחה להשתיק יותר את הקולות. הרחוב הומה אנשים, סביבה מוכרת כל כך. מביטה בכל עץ חדש שנשתל, בכל גדר שנצבעה מחדש. לחשוב שיכולה היתה זו להיות הסביבה שלי, החיים שלי. ומה היה קורה אם כן? מי הייתי אז?

הכל שכוח כמעט בזכרון, כמו נמחק. כה קטנה הייתי אז, ילדה בעיר קטנה. וגם עכשיו כזו אני. בוחנת את הסביבה, מבחינה מה השתנה.

-" שירן, איזו שנה זו? 1900 ומה?"

 לא עונה. מגחכת מבחוץ ומבפנים בוכה.

ובאירוניה כמעט מוחלטת, מופיעות הפנים התמימות שלך, פנים קטנות של ילד. עיניים גדולות חומות מבצבצות ובוחנות את הסביבה.

עיניים שראו כה מעט, ידעו כה מעט, הבינו כה מעט. ילד, אני רוצה לצעוק. אני רוצה להיות כמוך, רוצה להרגיש כמוך, רוצה להתחיל כמוך, אבל משתיקה את הקול הפנימי הזה יחד עם הטושים שעל הרצפה.

-"שירן, בואי!".

איך אפשר לסרב למילה של ילד? לחיוך מלא הציפייה הזה, להתרגשות מכל צליל שנבקע.

מקשיבה בדריכות, מגשימה כל משאלה שלך. בקשות כה פשוטות שכל כך קל לבצע. אני יודעת, אותך קל לשמח ולמלא באושר, אצלך זה אפשרי ודורש מעט מאוד מאמץ.

אבל היא כבר לא תשמח.

אבל היא כבר לא תחייך.

למה?