ושוב אותה התחושה. זו שקיוויתי כי תישאר רחוק רחוק מכאן. זו שרציתי להעלים ולהרחיק. גורמת לי להרגיש כל כך קטנה, כל כך לא בסדר. מוחה על אי הצדק הזה, שלא תלוי בי כלל. יודעת שבסופו של דבר לי זה לא ישתלם, כרגיל. כל מאמץ לשווא הוא. נאבקת שוב ושוב, לא מוכנה לעצור. כן, אני כזאת, בדיוק כזאת. לוחמת מבפנים, רגועה מבחוץ, וכל זאת עד לנקודות השבירה הכואבות. כשאני מבינה שוב ושוב שזה לא שווה כלום, לוקחת כמה צעדים אחורה ומביטה בעצמי מהצד, מנסה לברר מה קורה לי.
אפסו כוחותיי.
אני רק רוצה להיות מאושרת. מאושרת מבפנים, בזכות עצמי, אבל מפספסת הזדמנויות ללא הפסק וחוזרת אחורה שוב ושוב.
אינספור צלילים מתנגנים לי בראש, ובו זמנית מנגינות חדשות נוצרות, מנגינות מאוחדות שעליהן אני לא מסוגלת כבר להשתלט. מחפשת ללא הפסקה את הכיוון, הדרך הנכונה. זורקת מילים, צלילים לפח. רודפת אחר רגשות ישנים. לוקחת דף ועט וזורקת מחשבות.
צריכה להפסיק כבר לדאוג לכולם. אני יודעת.
לא משתלטת על זה.
איפה אני ואיפה את?
איזה פער עצום, פער שלא נסגר.
שונאת לזרוק דברים ככה.
שונאת לראות הכל באפור.
צריכה לכתוב הכל אבל עייפה מידי.
מה עובר עליי?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
