פורשת כנפיים

כשאני שקטה, העולם שקט. ממש כאילו פתאום הכל השתנה, התחלפה העננות בחיוך רחב והעצב בחמימות מרגיעה. השירה כל כך קלה וזורמת, מהצליל הראשון עד לאחרון, החולצה השחורה שהיתה כל כך מגושמת, פתאום נראית נפלא.

הכל מתחיל להסתדר פה, לאט לאט. כבר הספקתי להתרגל לקצב האיטי הזה. הכל תלוי באוויר, לא נראה שלדברים יש סוף בכלל. ומהקימה בבוקר עד המחשבות לפני השינה אני מצליחה להבין שזה כל כך מתאים לי, הקצב השונה הזה ושכל כך קל לי להתרגל להיות בבית ולחוות את הרגע באמת.  להיות כשאחותי חוזרת מבית הספר, לשאול אותה איך היה, להכין לה לאכול, לדבר איתה, לעזור לה בשיעורים, לעודד אותה כשהיא מקבלת ציון נמוך. כל כך כיף לי להיות עם המשפחה שלי, לחבק את אמא בכל שנייה אפשרית, לדבר איתה, לצחוק איתה. בלעדיה אני כלום, פשוט כלום. ובכל שניה כשהבית ריק אפשר להרגיש בחסרונה. מתחילה להבין סוף סוף שיש לי רק אותם שיחזיקו אותי ושרק עליהם אפשר לסמוך שיעשו תמיד את הטוב בשבילי, שיאהבו באמת, שיאמינו ויהיו שם איתי.

מתחילה להנות ממשב רוח של אוויר צח שפורץ דרך החלון בחדר, מהרעש של הילדים שמשחקים תופסת בחנייה, מהרשרוש של המפתח של אבא בדלת כשהוא חוזר מהעבודה. אוהבת לשבת בפיג'מה עם כוס תה חם על הבוקר, אוהבת לישון הרבה. האווירה כל כך שונה ובקלות אני מתרגלת לכך.

יש בי פתאום אהבה עצומה ושקט שאי אפשר לתאר. אהבה לעצמי, אמונה, אושר פנימי ואמיתי. לא אכפת לי פתאום מאף אחד, אבל לא במשמעות האנוכית של המשפט. לא אכפת לי מה יאמרו, מה יחשבו, אני לא תלויה באוויר.

וטוב. כן טוב.

ואני לא אתן לאף אחד להרוס את זה.

אוהבת. באמת ובתמים.

Nel.