פורשת כנפיים

כל הרגשות שלי מתערערים. אני מתחילה לתהות אם הם באמת קיימים בכלל. אם לא, אז זה היה יכול להיות הסבר טוב להכל.

ואני יודעת שגם את רואה את זה, לא רק אני.

שיש בי משהו עצור. משהו שמונע ממני לשיר. משהו שחוסם אותי, תוקע אותי, הורג אותי.

והמשהו הזה נמצא שם ולא מוכן לזוז.

אני נחנקת.

הרעש מחריש אוזניים.

השתיקה חונקת

מדמימה עצמות

משקיטה מחשבות

חותכת מנגינות שכוחות.

מפספסת.

מפסידה אהבה.

אבל עוד שותקת.

כואבת.

בודדת.

מה עוד יקרה לך עד שתביני?

נטולת רגשות בחדר החשוך הזה. ריקה מבפנים.

מתפוצצת.

אל תנסי.

אל תחקי.

אל תוותרי.

תהיי.

את

באותו רגע ממש.

אני מקנאת.  מקנאת בכל מי שסתם אפגוש ברחוב, בכל מבט חטוף הצידה.

נמאס לי מזה. נמאס לי לרצות דברים שלא אצליח להשיג לעולם.

נמאס לי לנסות להיות אני וללכת לאיבוד בדרך.

נמאס לי לחייך בסתמיות שכזו כשמבפנים מציף אותי הרע.

פעם אמרת לי שמה שמיוחד בי הוא שאני מביאה את עצמי האמיתית לבמה, בלי שום דבר מסביב, כנה ואמיתית, פגיעה, שיש בי שלווה כזו שאי אפשר לתאר, שלראות אותי על במה זה כמו להיכנס לחלל עצום מלא בפופים ענקיים, ואפשר לגעת, לנוח, להרגיש. אבל את טועה. כל כך טועה. ובא לי לצעוק את זה חזק. הכי חזק שאפשר.

עדיין שותקת.

עד מתי?