ובמפתיע צץ לו סוף שבוע דכאוני בהחלט. כנראה שזו פשוט התקופה האחרונה או אולי זה בעצם גיל התבגרות מאוחר. באמת התחלתי לתהות מה עובר על הגוף שלי לאחרונה.
כל הרגשות שלי מבולבלים, מפוזרים להם ואני צריכה להוציא אותם איכשהו, אבל זה פשוט מסתבך. יש לי חלומות הזויים לחלוטין, אני כבר לא קולטת מה עובר עליי. מצד אחד אני מרגישה את השמחה בלב, אבל מצד שני כמה אבנים כבדות שחורות.
אני מפוצצת ברגשות.
אבל, פתאום צצות להן המון שאיפות, קטנות מאוד וגדולות מאוד. ואני פוחדת לשכוח, רוצה לשמור הכל קרוב ללב עכשיו, לטעום מכל רגש שאותו אני כן מצליחה להביע, כי אני יודעת שאני אצליח בסופו של דבר ושזה פשוט עניין של זמן.
ראיתי את זה מגיע. כן. ידעתי. הכרתי בדיוק את הטיפוס הזה. זה שעליו שמעתי יום יום בילדותי. זה שקורא לעצמו סבא שלי. זה שהרעיף מתנות לכל עבר, ממתקים, גלידות וצעצועים, אבל מבפנים היה בהמה. שוכב על מיטה רעועה וכביכול בוכה כל היום, מעמיד פני מסכן מול כולם, אך כשההמון נעלם מתפרץ שוב היצר החייתי והאלים הזה, היצר המגעיל שמבייש אותנו כל כך, אבל לא אותך.
ואני כל כך פוחדת מכתיבת המילים הללו, אבל אני לא מפסיקה לתהות אם אתה באמת תהיה מסוגל להרוג.
אני שונאת אותך, סבא.
ולא רוצה לראות אותך יותר.
מחר יום חדש.
אני אופטימית, או לפחות מתאמצת להיות.
אולי מחר אני אצליח לפתור את אותו התרגיל שניסיתי לפתור היום שש פעמים ברציפות אבל לא הצלחתי.
אולי מחר אני אצליח לכתוב שיר יפה ומרגש ואגשים שאיפה של כמה שנים.
אולי מחר אני אצליח לשיר כמו שצריך סוף סוף, עם טכניקה ותמיכה טובה.
אולי מחר אני אבכה.
אולי מחר אני אהיה מאושרת.
שווה לי לחכות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
