פורשת כנפיים

לפעמים יכול להיות כל כך רע. מסיבה כה קטנה וחסרת חשיבות, מעניינים טורדניים ומכאיבים. ואי אפשר לשלוט, אי אפשר להיפטר.

אני מנסה, אבל לפעמים אני פשוט רואה הכל שחור. כל מה שנראה טוב בעייני פתאום הופך לנורא, כל השאיפות והחלומות שלי מתפוגגים, כל עולמי נחרב. ויש שיאמרו שאני מגזימה, כי לפעמים באמת אין לי סיבה, אבל אני לא יכולה להתכחש לרגשות שלי, ומי שיבקש ממני לשנות אותם אף פעם לא יצליח.

עושה לי רע לכתוב פה פתאום, לדעת שקוראים פה, לדעת שיודעים כבר מה החולשות שלי, ממה אני פוחדת ,מהן התכונות הרעות שבי, ואני פוחדת שפתאום ישתמשו בזה נגדי. פתאום יש בי פחד מצמרר מהחשיפה, אולי הייתי צריכה לשמור הכל אצלי.

קשה לי להרגיש כ"כ קטנה לפעמים, כה חסרת חשיבות, יושבת על אותו הכיסא כשבחוץ העולם עוד מסתובב. מרגישה דפוקה, אין לי מילה אחרת לתאר. והמועקה הזו כואבת, חודרת עמוק לכל תא, לכל איבר שבי ומיד הכל משפיע. כמה שאני שקופה.

ואני שונאת לרדת על עצמי אבל ממשיכה לעשות זאת בלי הפסקה. אני כבר לא שמה לב. אני לא בשליטה, לא פנימית ולא חיצונית, אני רק מביטה מהצד.

המחשבות לא מאורגנות כבר, כאילו מישהו בא וזרק אותן על הריצפה ואני זו שצריכה לאסוף, לסדר מחדש.

הבנתי.

אני מתביישת במי שאני, במי שהייתי, במי שאהיה, וזה רע, רע שאני מרגישה ככה. מזויפת.

אני שונאת את הבלוג הזה אבל אני צריכה אותו. זה הדבר האמיתי היחיד שיש לי עכשיו.

גם זה יעבור, אני יודעת, אבל זה יחזור כמו שזה תמיד חוזר, ובכל פעם נראה שזה כואב יותר.

יש בי דברים לא פתרים, יותר מידי סימני שאלה שאני לא מצליחה להתגבר עליהם. רוצה להיות נקייה לגמרי מכל תחושה, לטעון את כל הרגשות מחדש ולחזור מישהי אחרת.

אני לא אוהבת אותי בכלל.