זו רק אני או שפתאום זרחה השמש?
צבעה את כל העולם בצבע, חדרה לעצמות ומילאה ברגש, רגש שלא מצליח להתפרץ ונבלע בתוך הסוודר השחור הארוך. הריקנות הזו והאדישות הפתאומית, כבדות הרגליים. אני מרגישה זקנה, כמו עברתי כבר הכל ושהסוף קרוב מתמיד, העיניים טועמות אך לא מפנימות. אני צריכה להתעורר, להשיל מעליי את כל השכבות המכבידות.
ולא, לא רע לי עכשיו אבל גם לא טוב לי במיוחד. אני פשוט רדומה, כמו בתוך חלום בשחור לבן.
העיר בבקרים כל כך שונה, פתאום הריקנות מובלטת. אוויר מקפיא עצמות, כחמישה מורים מפגינים בצומת לבושים באדום, נאבקים, צועקים ואף אחד לא שומע. הרמזור מתחלף לירוק והתנועה ממשיכה לזרום, כאילו כלום לא קרה, כאילו הכל כרגיל. כל כך כואב לי לראות את זה, להפנים סוף סוף שאני חיה במדינה חירשת. חסר בית עם תיק גדול על הגב. אף אחד אפילו לא טורח להביט, כולם בתוך השיגרה, מרוכזים בתוך עצמם, אנוכיים.
ומה יקרה אם אני אצטרך אתכם?
ברחובות שלנו
יש קסם מיוחד
זה לא מפריע
רק אם אתה לבד
כשאתה לבד
הכל נראה גדול
הכוכבים למעלה
לא רוצים ליפול
האנשים הרגילים
לישון בשקט הם הולכים
חתולים מיללים
ילדים לא נרדמים
ברחובות שלנו
הכל כבר התרוקן
זה לא מפריע
רק אם אתה זקן
קם מתוך שינה
מביט בלבנה ששרה
שיר קינה
כל כך הרבה תמונות
חולפות במהירות
אתה רוצה לחיות
אתה רוצה למות
כשאתה לבד
זקוק לאהבה
אתה פתאום מרגיש
עוד יש לך תקוה
קם מתוך שינה
מביט בלבנה ששרה
שיר קינה
ברחובות שלנו
יש קסם מיוחד
זה לא מפריע
רק אם אתה לבד
ברגעים המעטים
הכל קורה מהר
אתה פתאום מרגיש
כמו מישהו אחר
כמו מישהו אחר
יהודית רביץ. יש לה שירים שיכולים לתאר כל כך הרבה בלי מילים כלל, רק צלילים.
וזה בדיוק זה.
בדיוק.
אני מתכתבת עם חברה טובה מחו"ל ופתאום מרגישה את המרחק האינסופי.
אני תקועה בתוך המדינה הזו, בתוך העיר הזו ובתוך השכונה הזו.
כמו מתוך הכרח.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
