פורשת כנפיים

מצחיק ומביש בו זמנית. אני קוראת את הבלוג של אוהד חיטמן בשקיקה כשחיוך מרוח על פניי. מאזינה לשירים המתוקים ומתאהבת במוסיקה. הוא פשוט מקסים. אני כמעט ומצליחה לדמיין את הפנים שלו כשישמע אותי שרה (אולי בשנה הבאה, אם הוא יהיה זה שיבחן באודישנים ללהקות הצבאיות). אולי הוא יאהב את זה ואולי לא כל כך, אבל הדבר שהכי מפחיד אותי הוא שזה ישמע לו רגיל, פשטני ולא מרגש בכלל. זה הפחד החדש שמתעורר בי כשאני שרה בזמן האחרון. העייפות קולית שלי.

ותוך שאני קוראת את המילים שלו אני מתחילה להיזכר בבלוג שלי עצמי, זה שהזנחתי בשנה הזאת. משום מה אני מרגישה כאילו הזנחתי את עצמי כשלא כתבתי את כל מה שבלב, כשהרשתי לעצמי להותיר פרטים מאחור, להשאיר סימני שאלה בתירוץ המוכר של "אין לי זמן". יש בי כעס הולך ומצטבר על המערכת הזו ועל כל מה שהיא מותירה בי. אני מוצאת את עצמי משתתפת בוויכוחים מטופשים עם חברים על ההיא שהגבירה מוסיקה אמנות ועל מקצועות ריאליים והומניים שלא נחשבים אותו הדבר ועל ההרגשה שלא מתאפשר לנו לעשות את מה שאנחנו באמת רוצים ואוהבים, אלא את מה שנחשב. זה יושב לי בבטן כבר הרבה זמן והתחזק עם ההחלטה לבצע רסיטל שירה בשנה הבאה. כן, מלחיץ אותי כל כך שאאלץ להתמודד עם הפחד של לקבל ציון על משהו שהוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. ואולי זה מה שהרתיע אותי מהתחלה עם כל העסק הזה. הפחד שגם את הפינה שלי אני בעצם אהפוך לבחינת בגרות.

-

אני לא יודעת אם זה רק בראש שלי אבל אני מתחילה להיות יותר אופטימית. דיי לאדישות ולמצבי הרוח המדוכדכים?

אתמול עשיתי ביביסיטר על שני ילדים מקסימים. כל כך נהנתי. הרגשתי שאני חוזרת לתקופה שהיינו שלושה ילדים בבית קטן בעיר אחרת, משחקים ברכבת כיסאות ועושים עמידות ראש על דלת הכניסה של הבית. מוסיקת דאנס בוקעת מהמערכת ושלושתינו רוקדים כמו מטורפים קטנים עד שאמא מחליטה להוציא את מצלמת הווידאו ולתעד את כל השטויות שלנו ואת כל המרץ וההיפראקטיביות. וכך ישבתי שעות אתמול וצפיתי בקלטות המתועדות ההן. בכל הרגעים המקסימים שנשכחו עם הזמן.

ילדות. דבר נפלא. ראיתי את עצמי בת 6, 7 ו-8, עם שני האחים הקטנים שלי, כששיני החלב כבר נפלו, כשחגגו לי יום הולדת עם המשפחה, כשנסענו לסבתא, כשבכיתי מתחת לשולחן ולא הסכמתי להצטלם.

רגעים מקסימים.

פשוט מרגש.