פורשת כנפיים

מתעופף מעליי כבר כמעט 365 יממות, הורג ומרפא, ואז שוב הורג ומרפא. ומאז אותו יום חם בירושלים, בו ליטפת לי את הפנים וצחקת שהן אדומות מהחום אבל שזה יפה, הוא תמיד שם, לפעמים גלוי ולפעמים לא. לפעמים נחסם, אבל תמיד נחשף בשטף הדיבור, במחשבות. הקול הזה שבוקע מהקו השני של הטלפון כמעט כל יום, הידיים ההן שמרחפות בקלילות על הקלידים הלבנים ויוצרות עולם חדש של צלילים.

ובשנה שעברה קיוויתי שאגיע למצב כזה איתך. לפתיחות כזו ולאמון ולאיכפתיות שאני כל כך מעריכה. ואני שם עכשיו, עמוק בתוך החיים שלך ואתה בשלי, כי מה אתה כבר לא יודע עליי, רק דבר אחד והוא הרגש שמתעופף מעליי. רק זאת לא יכולתי לספר, כי הכל היה נהרס. כל מה שנבנה לאט לאט יכול היה פתאום להתפרק.

ועם אינספור מחשבות על ההיא שהיא כבר לא בערך חברה שלך, אלא חברה באמת, אני הולכת לישון  וקמה. וכל הנסיונות הנואשים שלי להתעלם מהרגש הבלתי מוסבר לא נוחלים הצלחה. אולי אני פשוט כבר נהנית מהמצב הזה, מהציפייה לשיחת טלפון ומהידיעה שמישהו חושב עליי אי שם, והוא אוהב אותי נורא בדרך המיוחדת שלו, שהיא לא כמו דרכי שלי.

 וכאב הבטן הזה והעייפות המצטברת, וההשתוקקות למשהו חדש ומרגש ומלהיב, כזה שיצבע את החיים שלי בצבעי קשת ויוסיף להם טעם טוב, גורמים לי לקוות שהכל כבר ייגמר, החודש הנורא, כי לא נותרו לי עוד הרבה כוחות להתמודד עם הלחצים האלה, כאילו שאן לי כבר מספיק משלי. אני רוצה שהחודש הזה יעבור ואני אחזור לחיות את המוסיקה שלי, שכל כך חסרה בהווה המעכיר הזה, את הצלילים שבוקעים מהגוף, מהפה, מהלב, שהם הכי חשובים שיש ונאלצו להידחק לפינה, יחד עם דברים נוספים שאיבדו מהטעם הטוב.

רק עוד 5 בגרויות ואני שם...

וככה, לפני שנרדמים, כשהראש מונח על הכרית בכבדות והעיניים ממשיכות לראות את אותן התמונות של אתמול. כשהעולם מסתובב לי מליונתלאפים סיבובים מסביב לראש ,כמו סחרחרה שלא נותנת מנוח, והאוויר חנוק וריק. מנסה להעירני משנתי, לעצור את המחשבות האינסופיות, אלה שנפרצו כמו סכר לפני יומיים, אלו שהצלחתי לחסום אתמול. הכל צף לי מול העיניים ופתאום מתגלה דמעה, אפילו שתיים, שלוש. אין להן מנוח. מנקרות עמוק עמוק בתוך העיניים העצומות ודורשות את מקומן.

ואני, בעיקשות מנסה לפענח את האותות הללו שנתנו לי ע"י הסחרחרה המסתובבת. ע"י אותו אחד שנמצא מאחורי האפרכסת של הטלפון ומספר לי שאני צריכה חיבוק אחד גדול ואוהב שישכח הכל. יושבת במרפסת  ומביטה באנשים שעוברים ממול ומנסה להסביר לו שהעולם לא ישב ויחכה לי עד שארגיש טוב ושהאנשים ימשיכו לחייך, ולראות, ולשמוח גם אם אני אהיה עצובה. ושהבנתי שזה הכל תלוי בי ושנגמרו לי הדמעות ליום אחד. והוא מהנהן בשתיקה, לא מוצא את המילים הנכונות לומר באותו רגע, אבל אני מבינה, איך אפשר שלא להבין אותו.

מנגבת את הדמעות ומכריחה את עצמי לישון. מחר יום ארוך. כזה שהייתי מעדיפה לדלג עליו ולהמשיך הלאה. כי במילא הימים האלה לא שווים כלום. אני לא מצליחה להעריך את מה שיש ולא מבינה איך אפשר להיות מאושרים, אמתיים ללא כל מחסומים. איך אפשר לעשות את כל מה שמרגישים בבטן ולהוציא החוצה מילים נפלאות שכאלה, להאמין בעצמך ולראות חלומות גדולים מול העיניים. כי מנגד,החומות ממשיכות להיבנות, והן כבר בגובה כזה שקשה לראות מה קורה שם. קיר ברזל שכזה שמסתיר אפילו ממני את הדברים.

האדישות הזאת תהרוג אותי בסוף. אני יודעת.