פורשת כנפיים

כל כך קשה לי לכתוב. כל מילה שאני מוסיפה לכאן מיד נמחקת, כאילו שכל הארבעה חודשים האחרונים נמחקו. אני מכבה ומדליקה את המאוורר, מדליקה ומכבה בחוסר החלטיות שמאפיין אותי כל כך עכשיו. אני מצוננת והבטן שלי מתהפכת. המועקה הזו בלב של אתמול לא מצליחה לרדת. הכל תקוע, בדיוק כמו שאני עכשיו. תקועה. וזה כל כך קשה. אני לא רוצה לעשות סיכום חופש או משהו בסיגנון, זה לא ילך. אין לי מה לכתוב וזה רק יגרום לי להרגיש רע.

הכל מזויף. ככה לפחות אני רואה את זה. לא מצליחה למצוא את האמת שמאחורה. מה קרה לכם?

טיסה או שתיים לא אמורות לשנות כל כך הרבה. אני לא מכירה אתכם. בכלל לא.

חלמתי שאני עוברת דירה, לבית גדול יותר אבל די דומה לבית הנוכחי. בחדר שלי יש טלויזיה ומחשב והמון דברים והנוף הוא לאיזשהו נחל יפה. כמו בחו"ל. כמה שהייתי נגד שינויים לפני כן, כועסת על ההורים שלי שרצו לעבור דירה שוב, עכשיו דווקא להיפך. אני משתוקקת לשינוי, לדף חדש בחיים, במקום אחר בו אף אחד לא יכיר אותי, להסיר את כל התדמיות ולהתחיל מהתחלה. אני כל כך מצטערת ששכנעתי את ההורים שלי להישאר כאן. עכשיו אני כל כך רוצה ללכת מפה, לברוח ולא לחזור יותר.

אני מוכרחה להיות אחת ולתמיד אמיתית עם הרגשות שלי, לא להתכחש אליהם, לא לשקר לעצמי. להבין שאם רע אז רע, גם אם זה מהסיבה הכי טיפשית בעולם. אבל אני לא מצליחה לבטא כלום. בפנים יש כל כך הרבה ובחוץ כלום. ריקה. אני לא מסוגלת להודות שאני כועסת, אני אעדיף להראות שקר במקום אמת. ותמיד חשבתי שכנות ויושר הם תכונות חזקות אצלי. מסבר שזה לא כל כך מדויק.

ומה שחסר לי עכשיו זה הלימודים. דווקא עכשיו צצו משום מקום ואילצו אותי להתמודד גם עם זה. לימודים, בית ספר.

אני לא רוצה לחזור לשם.

גם כשאני צריכה לבכות שום דבר לא באמת יוצא . אני נשארת עם כל זה בפנים ומנסה להתעלם, להמשיך הלאה.

נמאס לי.

קשה לי להאמין שעוד שבוע הכל חוזר, כל השיגרה שלפני כחודשיים נראתה כה מאיימת. אני לא מצליחה לראות את עצמי שוב יושבת בכיתה עם כמעט אותם האנשים, או הולכת בבית הספר הזה בזמן ההפסקות. זה נראה נורא רחוק ממני עכשיו, שגרת שיעורי הבית הזו. אני מנסה לשכנע את עצמי שאולי השנה הזו תהיה אחרת, קלילה יותר. למען האמת, אני מקווה שהשנה הזו תהיה טובה. אני יודעת שכשאני אהיה בתוך כל זה אני בכלל לא ארגיש, אני אהיה עמוסה עד מעל הראש, בדיוק כמו בשנה שעברה, ואולי אף יותר. אני יודעת שיהיה לי קשה ושכל העומס הזה ימנע ממני לחיות. יהיה לי קשה לצאת עם חברים ולעשות שטויות כמו שעשיתי בחופש. יהיה לי קשה לחייך, זה תמיד קורה. כשדברים כאלה מציקים לי אני מהרהרת בהם כל היום ללא הפסקה ומסתובבת בפנים קרות כל היום. אני לא רוצה שזה ימשיך ככה. אני רוצה לחייך כל יום, להנות כל יום ולעשות דברים שאני אוהבת. אני לא רוצה שאף מטלה תמנע ממני את זה.

אני פשוט רוצה שיהיה בסדר. ולא, אני לא דואגת עכשיו. פשוט עברתי על התמונות במחשב והרגשתי שאני מתגעגעת לכולם, לכל אלה שנסעו, לכל אלה שחזרו ושלא יחזרו. נזכרתי באווירה שהיתה וכל כך רחוקה ממני עכשיו.

לא עשיתי הרבה בחופש. אני לא אדע מה לענות אם ישאלו. זה יהיה ממש מביך.

לדבר אחד אני כן מחכה לחזור,

לשיר.

אז לפחות יש לי למה לצפות.

אני נרדמת פה על הכיסא אבל משום מה מתאמצת להישאר ערה. העיניים מטיילות בחדר, מהטלפון למאוורר לספרייה, רק לא במסך. אין לי אף פואנטה בכתיבה עכשיו, אין סיבה. זה כאילו שאני משכנעת את עצמי לכתוב כי כבר כמה זמן אני לא מצליחה לכתוב באמת. אולי ההתרכזות בלימודים משכיחה את זה ממני. זה הגיוני. אני מרגישה המון דברים עכשיו, חלקם מציקים וחלקם נעימים, שברי מחשבות שנקטים על ידי, רעיונות וזיכרונות שכוחים. הזמן רץ, כל כך. 22/08/2007, זה לא יאמן. אני מרגישה שאני מפספסת דברים כל הזמן. ילדות ותמימות לא היתה הרבה. כמה שהדור הזה שונה ואני כה מקנאת בו. האחריות שאז הוטלה עליי היתה גדולה מידי, עכשיו אני יודעת. אני מבינה למה הפחדים עדיין טמונים בי, ההיסטריה והחרדות מכלום. אחריות. הכל קרה מהר מידי.

וסתם עכשיו אני לא מצליחה לכתוב ברור, אפילו לעצמי, ואולי עדיף להניח הכל קצת ולישון. לעזוב את ספרי המתמטיקה שמילאו את שולחני בשבוע האחרון, להתנתק מהספר לקריאה למבחן ולישון. אני לא מרגישה מותשת, אני לומדת הרבה ברוב הזמן ועובדה שאני מספיקה. אני פשוט רוצה לקום ליום חדש. זהו.

לילה טוב...