פורשת כנפיים

כן.  זה כל כך טוב להרגיש כך. לראות את כל הרע שמסביב, אך למרות זאת להצליח להמשיך הלאה, לצחוק, לראות דברים אחרת. אני מרגישה כל כך חופשייה ופתוחה, כמו שאף פעם לא הייתי. מרגישה אמיתית כל כך, מרגישה הכי אני שאפשר. ואני מאושרת, כן. כל כך מאושרת. האווירה קלילה, נינוחה. ולשיר, כבר אי אפשר לתאר. זה מסב לי כל כך הרבה אושר. כשירדו כל המחסומים והתפוגגו הפחדים, עכשיו אני יכולה לזהות את עצמי כאן, שייכת. עושה את מה שטוב לי.

ועושה לי כל כך טוב לחבק אותך, להרגיש אותך, להביט בך. כמה אני צריכה אותך איתי, אני יודעת. לא מתכחשת כבר.

מאפשרת לעצמי לזרום עם הכל, כנראה שסוף סוף הבנתי את מה שתמיד נראה כה נסתר ורחוק, בלתי אפשרי.

טוב לי.

טוב.

טוב שגובר גם על הרע.

טוב שלא מתכחש.

טוב אמיתי.

 אני כל כך גאה בעצמי על כתיבת המילים הללו.

ועכשיו, שניה לפני תחילת החופש,

מרפה לארבעה ימים.  עוצרת את הכל בשיאו. חקוק בבלוג הזה, בזיכרון ובלב.

שתהיה חופשה מדהימה. תנוחו, תטיילו, תנשמו ותעשו.

אוהבת.

 נופלת וקמה.

ימים מטורפים.

אבל, החופש מתקרב. סוף סוף קצת הפסקה אמיתית.

מקווה שתהא שנה טובה, שנצליח, נחייך ונשאר מאוחדים, ממש כמו היום, דואגים אחד לשני, אמיתיים.

שואפת לטוב יותר, תמיד.

הגיע הזמן שאתחיל לראות קצת את חצי הכוס המלאה. דיי עם מצבי הרוח הקיצוניים.

רוצים - תאהבו.

לא רוצים - תשנאו.

מפסיקה להתעסק ברגשות שלכם כלפי.

 את מי שירצה להיות לצידי אקבל בשמחה. מי שלא, אז לא. זכותכם לשנוא, לא לאהוב, לא לחבב, לתעב - בבקשה. אני מקבלת את זה שיש אנשים שלא רוצים להיות איתי וזה טבעי, אני רק צריכה להפסיק להתעסק בזה, לפחד מזה, לפחד להישאר לבד. אני רוצה שיהיה לי טוב, טוב בזכות עצמי, שאני אשמח בזכות ההצלחות של עצמי ושאדע שהאנשים שאיתי גם ישמחו. מקווה להרגיש בנוח, לא להתבייש בעצמי, אלא להפך.

אני רוצה להרגיש על הבמה ממש כמו בבית, להיפתח ללא גבולות, לתת את כל כולי ולהתמסר למה שאני באמת אוהבת. לתת אמון, להתאהב, לפרוח.

זה אפשרי.

זה הגיוני.

זה יבוא עם הזמן, אני לא לוחצת.

בינתיים,

אני ממתינה.

היתה שנה קשה. אז הייתי שונה, אני יודעת. אולי זה מה שמשנה את כל התמונה, התבגרתי, באמת גדלתי בשנה.

מרגישה אמיתית וכנה.

אמיתית עם עצמי.

כנה עם עצמי.

רוצה להמשיך להרגיש אמיתית וכנה.

תמיד.

השמש מלטפת את העור והרוח מעיפה את השיער שניתן היה לראות כי התארך במקצת. קור חמים של בוקר. השירה מאירה את הנשמה, מפיחה בה חיים. ממעל שמיים כחולים, בפנים צלילים מרטיטים.

וככה זה. ככה זה לקום לתוך אווירה שכבר קיימת, מעלימה את האתמול ומאירה את המחר. יכול להיות טוב יותר, בכך אני לא מטילה ספק. בסדר זו לא מילה, חיוך הוא לא רגש.

 ספק פה, ספק שם. 

מרחפת.

מנותקת.

העיניים נחות על המחברת, ושוב אותו המבט שמחזיר אותי לריכוז. 

את חולמת. חולמת על מקום אחר. בית על הר גבוה ופכפוך נחלים, עיר אורות סואנת, קירות אדומים.

מה יהיה עכשיו?

מה יהיה מחר?

מי תיהי מחר?

לא סומכת, לא מאמינה.

 לא יודעת אם זה באמת כפי שזה נראה, אם זו באמת אינטרסנטיות או רק אכפתיות תמימה, אם באמת חשוב לכם או שאתם באמת צריכים.

אני צריכה עלייה. פנים קורנות מאושר, בדיוק כפי שאז היה.

אני צריכה עיניים אוהבות ותומכות, אהבה.

אני צריכה דאגה, זמן למחשבה.

אני צריכה שיהיו צריכים אותי.

"אל תפחדי המקום שלך לעולם לא יילקח ממך.
אין אף אחד שיכול להיות כמוך או במקומך."

אז למה אני כל כך לא בטוחה?

תחרות. ככה אני מרגישה.

מאבדת את עצמי, לגמרי. מאבדת את השאיפה האמיתית:

"הפעם אני רוצה רק דבר אחד, להיות עצמי, אפילו אם זו עצמי שנלחצת ממבחנים, אפילו אם זו עצמי שנפגעת וכואבת וכועסת, אפילו אם זו עצמי שלא כל כך הולך לה ומצליח לה בהכל, ואפילו אם זו עצמי שהיא לא הכי טובה מכולם. זו משאלתי היחידה הפעם, בתקווה שזה לא יהיה קשה להגשימה. ואני מוכרחה לזכור זאת, תמיד"

 (1/09/07).

מה אני עושה?

לא שכחתי, אלא התעלמתי. התעלמתי מכל העקרונות הללו, מכל הדרך שהיתה, מכל ההבטחות והלא הבטחות, מכל החלומות. למה אפשרתי לכך לקרות?

הגיעה סיבה מספיק טובה שפשוט נשענתי עליה.

לא רוצה לקטוע, לא רוצה להפסיק.

יום פסימי- אופטימי שכזה.