וואו.
אני חושבת שעבר -הרבה מאוד- זמן מאז שכתבתי כאן בפעם האחרונה.
באמת שאני חושבת שהתקופה האחרונה שעברה עליי הייתה מהטובות ביותר, אפילו נגזים ונאמר הכי טובה.
במשך 4 חודשים לא הרגשתי שום צורך לפרוק, מסיבה לא ידועה שכזאת הרגשה של טוב שררה באוויר.
אני בכלל לא יודעת למה אני כותבת פה שוב.
מבלה את ערב שישי שלי מול המחשב וכותבת.
למי? בתקווה שלעצמי. באמת שכולי תקווה ששכחו שפעם היה לי בלוג.
אם הייתי כותבת הכל לעצמי, במחשבה שאין אף אחד שקורא כאן הייתי משתפת בכל מה שקרה לי.
האמת היא שאין מה לשתף.
זה מסוג המצבים שהכל מושלם. ואתה מאה אחוז אתה, אבל אתה לא. אתה כאילו חצי, אולי קצת הגזמתי, אף אחד לא ייקח ממני חצי ממני, אבל אני כרגע רק חלק מעצמי.
איפה החלק האחר תהיה שאלה מצויינת.
אני שוקלת לספר פה את הסיפור, ומיד חוזרת בי.
אולי כי אלו דברים אישיים מדי.
אני לא יודעת.
זה מצחיק, כי אני באה לרשום משפט ומוחקת, ושוב- מעגל שאין לו סוף, כל שורה לוקחת לי 5 דקות.
זה קשה, כי זה קשה. מיותר בכלל לנסות להבהיר למה.
זה מוזר, כי זה מרגיש לי כאילו אני לא מתגעגעת בכלל, כאילו לא חסר לי שום דבר. וזה טיפשי, כי זה לא נכון בכלל.כ"כ לא נכון שזה עצוב.
ועכשיו יום שישי.
ביום שישי זה מורגש הכי הרבה. אי אפשר להסביר למה, מתגנבות לי מחשבות כאלו מפעם, "פעם". לא כ"כ פעם הייתי אומרת.
אין איך לקרוא לזה בכלל.
אני לא רוצה לחזור, כי אני יודעת שלא יהיה לי טוב.
אני לא רוצה להיות לבד כי אני יודעת שלא יהיה לי טוב.
אני לא רוצה משהו אחר. כי לא תמיד שינוי זה דבר טוב חברים.
אבל עזבו אותי.אני סתם דרמטית. כזו אני, אין מישהו שלא יגיד שאני מגזימה בתגובות שלי.והאמת? אני אוהבת אתזה. כזו אני.
אז אני יכולה להיות קיטשית ולהגיד שאני שמחה על תקופה שהייתה ועברה והפקתי ממנה המון -וזה באמת נכון-
ולהגיד שיש עוד מליון דגים בים -וזה באמת נכון-
או להגיד שבכלל לא אכפת לי, וזה עובר לידי -וזה ממש לא נכון-
אבל מה שכן. אני שמחה על דבר אחד.
כל זה גרם לי להעריך את עצמי, להבין כמה אני באמת שווה.
באמת שאחרי הרבה זמן שלא חשבתי ככה, אני מגיעה למסקנה הנרקיסיסטית שמזל שאני אני.
ובאמת מזל.
וככה אני מסיימת את הפוסט הזה.
"כישרון" הכתיבה שלי התמוגג, ועמכם הסליחה.
היה לי מוזר לכתוב פה שוב.
לא מצפה שזה יחזור עוד הרבה.
שבוע טוב, שבת שלום.
חיים מושלמים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: