חורף.
ששוב יירד הגשם וישטוף את הכל.
שתחזור תחושת הטוהר, התמימות, ההתחדשות הצבועה
שכאילו הכל צומח מההתחלה אבל בעצם רק משקה מגדל ומטפח את הקיים.
חבל שאי אפשר להתחיל את הכל מההתחלה.
הדמעות שיורדות רק מתמזגות כחלק מהטבע והכל נראה כל כך טבעי.
לפעמים אני רק עוצמת את העיניים
ומקווה שיהיה מבול גדול שישטוף את הכל מכאן וכולם יוכלו להתחיל בדף חדש וחלק.
הקור כאילו עוצר את הכל , אתה לא מצליח לחשוב על כלום.
ואולי דווקא אתה חושב על הכל רק יותר.
חורף, ושוב אפשר להסתתר מתחת לכל השכבות.
חורף, ושוב צריך להסתתר מתחת לכל השכבות האלה.
הכל רוצה לצאת החוצה אבל פשוט אי אפשר.
קר, כל כך קר.
ולבד, כל כך לבד.
לפעמים בחורף, אתה מרגיש כמו האדם בתמונה, שעומד לבד בגשם,
וכולם מסביב עוברים אותו עם המטריה, לא מודעים, מתעלמים ואולי מתכחשים?
לפעמים בחורף, אתה מרגיש שאתה האדם בתמונה, אבל היא לא שלמה.
שמשום מה אתה שם, המיטה שם , הקור שם,
אבל אין מי שיישב איתך ויחזיק מעל שניכם את השמיכה החמימה שתגן מפני הקור.
אז החורף שוב כאן.
ואני שוב כאן.
והקור שוב כאן.
ואולי הגשם זה כל מה שחסר.
אם רק אפשר היה באמת להתחיל הכל ממהתחלה.
♥
חשוב לי לציין שאת הקטע כתבתי די ממזמן, היום אני במקום שונה לגמרי.
אני חושבת שבאמת טוב לי
[=
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Xx Its Just Me xX